תעשיית הזיופים שמאחורי עסקאות המקרקעין בגדה

חיים לוינסון
עיתון הארץ

סופו של המאחז גבעת אסף היה אמור להגיע – אחרי דחיות חוזרות ונשנות – ביולי 2012. כמה חודשים קודם לכן, בעקבות עתירה של “שלום עכשיו”, התחייבה המדינה בפני בג”ץ להרוס את המאחז, שהוקם כל כולו על קרקע פלסטינית.

שמונה ימים לפני מועד הפינוי, ולמעלה מעשר שנים של מגורים בפלישה, שלפו המתנחלים שפן חדש. חברת “אל-וטן” שבבעלות “אמנה” הודיעה כי רכשה חלקה במאחז וכן חלקים משתי חלקות אחרות. המדינה הצטרפה לתושבי גבעת אסף וביקשה לדחות את הפינוי כדי לבדוק אם שינוי הבעלות מאפשר את הסדרת המאחז. נשיא בית המשפט העליון, אשר גרוניס, הסתמך על המכירה ודחה את ההריסה.

סימני השאלה לגבי כשרות העסקה היו שם מלכתחילה. הסיכוי שפלסטיני בעל קרקע ימכור חלקה העומדת לדיון בבג”ץ זמן קצר לפני הפינוי שואף לאפס, וזיוף עסקאות אינו נדיר בגדה. למרות זאת, החליטו במנהל האזרחי שלא לפנות למשטרה ואישרו את העסקה. לפני כמה חודשים, כשנודע לבעלי הקרקע הפלסטינים על הרכישה כביכול, הם מיהרו לעתור לבית המשפט המחוזי בבקשה לשנות שוב את הרישום. לטענתם, הם מעולם לא מכרו את הקרקע לאיש והמסמכים מזויפים. השבוע הגיע הסוף הידוע מראש: פרקליטות המדינה עדכנה את בית המשפט העליון כי “חוות דעת שהעבירה המחלקה לזיהוי פלילי מצביעה על כך שיש חשד לזיוף מסמך בעסקה לרכישת אחת משלוש החלקות האמורות”. המדינה אמנם הודיעה כי “תשקול את צעדיה” בשל המידע החדש, אבל אל-וטן כבר הרוויחה: הפינוי נדחה בשנתיים, זמן שייתכן שנוצל לטובת “עסקאות” נוספות, והמאחז ימשיך להתגלגל מעתירה לעתירה – עד לבוא השלום או האינתיפאדה השלישית.

אל-וטן (“המולדת”, בערבית) היא חברה הרשומה בשטחים, בהתאם לחוק הירדני הקובע כי רק תושב האזור או חברה הרשומה בו יכולים לקנות אדמות. החברה הוקמה ב-2002 במטרה לרכוש מפלסטינים אדמות לטובת התיישבות יהודית. בעלי החברה הם תנועת אמנה, דרך חברת הבת “בנייני בר אמנה” והמועצה האזורית מטה בנימין (דרך החברה לפיתוח מטה בנימין). בהנהלת החברה יושב זאב חבר (זמביש), ששלל החברות והגופים בניהולו עומדים מאחורי הקמת המאחזים בגדה. חבר החל לפעול בחברה ב–2011, עם עזיבת מנהלה הקודם, יצחק מאמו.

חבר, שנמנה בשנות ה-80 עם אנשי המחתרת היהודית וריצה 11 חודשי מאסר בגין פעילותו בה, מנהל את אמנה מזה 25 שנה ונחשב לדמות הבולטת בהתיישבות היהודית בשטחים. הוא נהנה מקשרים ענפים בממשלה, בצבא ובמינהל האזרחי ונחשב לחבר קרוב של שר השיכון אורי אריאל ושל מנהל רשות מקרקעי ישראל, ראש מועצת יש”ע לשעבר בנצי ליברמן; דלתותיהם של שר הביטחון משה יעלון ושרת המשפטים ציפי לבני פתוחות בפניו, וכך גם במשרד ראש הממשלה ובמשרד האוצר. בעבר היה חבר ממקורביו של ראש הממשלה אריאל שרון. לפני כשנה פורסם ב”הארץ” תחקיר שחשף את ממדי הבנייה הבלתי חוקית שמבצעת אמנה בשטחים, והעלה סימני שאלה לגבי מה שנראה כהעלמת עין של רשויות אכיפת החוק מפעילות החברה.

כיוון שמרשם המקרקעין באיו”ש (טאבו) סגור לעיון, אין דרך לדעת כמה קרקעות נרכשו על ידי החברה, אך עיון במאגר תוכניות הבנייה שהוגשו למינהל האזרחי בשנים האחרונות מלמד כי פעילותה של אל-וטן מוגבלת לרכישת אדמות במאחזים שחרב ההריסה מונפת מעליהם, רכישות המתבררות במהרה כמפוקפקות. למרות זאת, עד כה לא ידוע על כל הליכים פליליים שננקטו נגד החברה.

בשנת 2006 הגישה שלום עכשיו, באמצעות עורכי הדין שלומי זכריה ומיכאל ספרד, עתירה לבג”ץ בבקשה להרוס את המאחז מגרון – אז המאחז הגדול בגדה, שבו התגוררו כ-50 משפחות. אל-וטן התגייסה לעזרה: בתשובה לבג”ץ, טענה החברה כי רכשה שתי חלקות במאחז שנתיים קודם לכן. אלא שחקירת היחידה הארצית לחקירות הונאה במשטרה העלתה במהרה כי מדובר בזיוף. ייפוי הכוח למכירה נחתם ב-2004 בקליפורניה, על ידי אדם שמת 40 שנה קודם לכן ברמאללה, והנוטריון האמריקאי שחתם על המסמך סיפר לחוקרים הישראלים כי החותמת נגנבה ממנו כמה חודשים קודם לכן.

הממצאים הברורים של חקירת המשטרה לא הפריעו לאל-וטן להיאחז במסמכי הקש בניסיון למנוע את פינוי המאחז. בשנת 2011, ערב דיון מכריע בגורלו בבית המשפט העליון, הגישה אל-וטן לבית המשפט המחוזי תביעה וביקשה לרשום את הקרקעות על שמה, כשהראיות הן אותם מסמכים מזויפים. בדיון בעליון טענו כי יש להמתין להכרעה במחוזי. במקרה זה השופטים לא נענו לבקשה ובינואר האחרון, משנסתם הגולל על פרשת מגרון, משכה אל-וטן את תביעתה.

משנסגר אפיק א’, פנו באל-וטן לאפיק אחר: בבקשה בהולה וחשאית לבית המשפט העליון, טענה החברה לשתי עסקאות חדשות במגרון. באופן אבסורדי, אחת מהן נגעה לחלקה שהחברה כבר טענה שרכשה ב-2004. העסקה השנייה זעקה זיוף: המוכר היה אדם בן מאה, שנפטר בשיבה טובה חצי שנה לפני שהמכירה דווחה למינהל האזרחי. בשנותיו האחרונות שכב האיש בביתו של בנו ולא היה בקשר עם העולם החיצון. למרות זאת, המינהל האזרחי נתן היתרים לעסקה.

הפעם, התרגיל השיג את מטרתו. תושבי מגרון אמנם פונו בקיץ 2012, אבל המבנים הושארו במקום עד לסיום חקירת המשטרה בעניין. בשבוע שעבר, בעקבות ממצאי חקירת המשטרה, הודיע עו”ד ענר הלמן מפרקליטות המדינה לבאי כוח אל-וטן כי המסמך שהציגו כהוכחה לכשרות העסקה מזויף, והמבנים צפויים להיות מפונים עוד השבוע. “הארץ” שאל את משרד המשפטים אם נפתחה חקירה פלילית כדי לברר מי זייף את המסמך. בתגובה נמסר מהמשרד כי “בעניין המידע החדש נפתחה חקירת משטרה שבמסגרתה נמצא כי המסמך מזויף. מעבר לכך לא נוכל לפרט מטעמים מובנים”.

דרך פעולה דומה נקטה אל-וטן בפרשת גבעת האולפנה, אז זכתה החברה לשיתוף פעולה מצד הפרקליטות. בקיץ 2012 איימו חמשת המבנים שנבנו ללא היתר על אדמות פרטיות של פלסטינים על יציבות הקואליציה. לאחר שהמדינה התחייבה לפנותם, טענה אל-וטן כי האדמות שייכות לה וכראיה הציגה חוזה רכישה. בחקירת המשטרה התברר כי שם המוכר אינו שם הבעלים, וכי המוכר היה בן שבע בעת רישום המקרקעין על שמו, דבר שאינו אפשרי לפי החוק הירדני. אפילו באמנה לא האמינו ברכישה הפיקטיבית: ח”כ דוד רותם, אז בא כוחה של החברה, הוסיף לחוזה המכירה סעיף הקובע כי החוזה יושלם כאשר המוכר הפיקטיבי יציג ראיות לכך שהוא בעל הקרקע. האיש לא עשה זאת מעולם. ושוב חזר התסריט על עצמו: כמה ימים לפני הדיון הגורלי בבג”ץ הוגשה לבית המשפט המחוזי עתירה המבקשת לרשום את הקרקע על שם אל-וטן. כעבור כמה ימים, טענה המדינה בבג”ץ כי יש לחכות עד לסיום בירור התביעה ורק אז להרוס את המבנים, אך השופטים דחו את הבקשה. לאחר פינוי גבעת האולפנה, משכה אל-וטן את התביעה.

באל-וטן טוענים לרכישת אדמות גם בעמונה, 17 שנים לאחר הקמת המאחז במקום. בעקבות זאת, קיבלו השופטים את התחייבות המדינה לחזור בה מכוונת ההריסה. בימים אלו מתנהלות בבית המשפט המחוזי בירושלים שתי תביעות של בעלי הקרקע המקוריים, הטוענים לזיוף. במקרה אחר, שלא נידון בבג”ץ, קבע בית המשפט המחוזי כי מסמכים שהציגה החברה ב-2003 כראיה לרכישת בית מפלסטיני בכפר דיר דיבואן הסמוך לעפרה אינם אותנטיים. על בסיס מסמכים אלה נכנסו בכוח לבית אנשי “מכון משפטי ארץ”, והם נמצאים בו עד היום, למרות פסק הדין. העתירות בעניינם של עמונה וגבעת האולפנה הוגשו שתיהן על ידי ארגון יש דין.

עסקאות מקרקעין בגדה מועדות לפורענות ולזיוף. בשל גזר דין המוות שנקבע ברשות הפלסטינית למי שמוכרים קרקע ליהודים (אף שבפועל הוא אינו ממומש בגדה בתקופת כהונתו של אבו מאזן), גם עסקאות אמיתיות מתבצעות באמצעות שרשרת של אנשי קש. בשיחה שלא לייחוס טען בכיר לשעבר באל-וטן שהחברה היא בעצם קורבן ולא מעוולת: נוכלים מנצלים את להיטותה לקנות קרקעות באזורי מחלוקת ומוכרים לה חתול בשק. אלא שנראה כי מדובר בהיתממות: לחברה אין בעיה ליפול קורבן לתרגילי עוקץ מסוג זה, המאפשרים לה להציג לבית המשפט מסמכי רכישה. הניסיון מלמד שהמינהל האזרחי, הפרקליטות והשופטים נוטים לשתף פעולה.

מזכ”ל שלום עכשיו, יריב אופנהיימר, האשים אתמול כי “הפרקליטות מפגינה סלחנות יתר ולא מפעילה עשירית מהכלים שלרשותה על מנת להעמיד את האחראים לדין ולהפסיק את התופעה – לא מעצרים, לא גיוס עדי מדינה ולא חקירות באזהרה על הגשת תצהירים כוזבים ומזויפים למינהל האזרחי ולבית המשפט. ארץ ישראל נקנית בזיופים בשיטות הלקוחות מהעולם התחתון, ובפרקליטות המדינה אין מי שיחקור וימצא את האחראים”.

זאב חבר מסר בתגובה בשם אל-וטן: “חברת אל-וטן עושה את עסקיה ביושר. אך טבעי הוא שמוכרי קרקע מן הצד הערבי יכחישו את דבר המכירה ואף יתלוננו על כך במשטרה, כאשר על פי החוק ברשות הפלסטינית קיים פסק דין מוות על מוכר קרקע ליהודים. מוצע בזאת לכל הנחפזים להסיק מסקנות להמתין לפסיקתו הסופית של בית המשפט ואז לחרוץ דעתם”.

ממתאם פעולות הממשלה בשטחים נמסר אתמול בתגובה כי “המינהל האזרחי נוהג באישור בקשות לרישום עסקאות במקרקעין באזור בהתאם לאמות המידה הנדרשות ממנו לעניין זה. ככל שמתעורר חשד בנוגע למהימנותה של בקשה הדבר מובא לבירום קודם להשלמת הרישום. במקרה המדובר, עם התעוררות חשד ננקטו הצעדים הנדרשים”.

Check Also

עיתונאי ישראלי מסית נגד מתפללים פלסטינים במסגד אל-אקצא

חוות דעת שכתב העיתונאי נועם אמיר בעיתוני “מקור ראשון” בכותרת “שקר חופש הדת: אמור לכל …