ישראל הרסה יותר בתים של פלסטינים בגדה בחצי הראשון של 2016 מאשר בכל השנה שעברה

הרשויות הישראליות הרסו במחצית הראשונה של שנת 2016 יותר בתים בקהילות פלסטיניות בגדה המערבית מבכל השנה הקודמת כולה. כך עולה מנתוני בצלם, שיוצגו היום (27.7.2016) בכנס בכנסת שיעסוק במדיניות הריסת הבתים של ישראל בשטח סי. למעשה, מספר הבתים שנהרסו בחצי השנה האחרונה גדול יותר ממספר הבתים שנהרסו בכל שנה מלאה בעשר השנים האחרונות בהן אוסף בצלם נתונים על התופעה, למעט שנת 2013, שמספר הבתים שנהרס בה היה גדול רק מעט, ועמד על 175.

מתחילת השנה ועד סוף יוני הרס המנהל האזרחי 168 בתי מגורים, והפך 740 בני אדם לחסרי בית, בהם 384 קטינים. בקהילות מסוימות הרס המנהל האזרחי את בתיהם של אותם תושבים יותר מפעם אחת (הנתונים אינם כוללים כפילויות). לאורך כל 2015 הרס המנהל האזרחי 125 בתים והפך 496 אנשים לחסרי בית, בהם 287 קטינים.

בעשור האחרון, מאז שנת 2006 ועד ה-30.6.16, הרסה ישראל לפחות 1,113 בתי מגורים של פלסטינים בגדה המערבית (לא כולל מזרח ירושלים). עקב ההריסות איבדו את בתיהם לפחות 5,199 בני אדם, בהם לפחות 2,602 קטינים. פעילות ההריסה העיקרית מתמקדת בתושבי קהילות קטנות ומוחלשות, השוכנות הרחק ממרכזי האוכלוסייה הפלסטיניים, בעיקר בבקעת הירדן, בדרום הר חברון וממזרח לירושלים, באזור המכונה E1. הרשויות הישראליות מחזיקות באופן בלעדי בסמכויות התכנון והבנייה באזורים אלה, הנמצאים בשטח שהוגדר בהסכמי אוסלו כשטח C, והן מסרבות להכיר בקהילות אלו.

הניסיון לעקור קהילות אלה מהשטח כולל הריסה חוזרת ונשנית של בתיהן של אותן משפחות פלסטיניות. בעשור האחרון, ועד ל-30.6.16 הרסה ישראל יותר מפעם אחת את בתיהם של לפחות 656 פלסטינים (בהם 284 קטינים) , החיים בבקעת הירדן ובדרום הר חברון. במחוז שכם הרסו הרשויות יותר מפעם אחת את בתיהם של 65 פלסטינים (בהם 27 קטינים). ממזרח לירושלים הרסו הרשויות יותר מפעם אחת את בתיהם של 48 פלסטינים (בהם 29 קטינים).

נתונים אלה כוללים רק בתי מגורים שנהרסו בעילה שנבנו ללא היתר, ולא כאלה שנהרסו במסגרת הענישה הקולקטיבית שמשיתה ישראל על בני משפחה של מפגעים, שאותה מתעד בצלם בנפרד. בנוסף למבני המגורים, המנהל האזרחי הורס בכל פעולה כזו גם מבנים המשמשים לפרנסה ובכך מעמיק את הפגיעה ביכולתן של הקהילות להתקיים: דירים של בעלי חיים, מבני שירותים, מחסנים ועוד מבנים שעליהם נסמכת כלכלת התושבים. בנוסף, מחרימים עובדי יחידת הפיקוח של המנהל מכלי מים ולוחות סולאריים של הקהילות, שאינן מחוברות לרשתות החשמל והמים, כלי רכב חקלאיים אורחים ופרטי ציוד שונים.

הרשויות הישראליות כופות על תושבי הקהילות מציאות חיים בלתי אפשרית באמצעות הריסה חוזרת ונשנית של בתים, איום קבוע בהריסת מבנים נוספים והפרות נוספות של זכויותיהם. מדיניות ממשלתית זו, המיושמת בשיטתיות זה שנים, מהווה העברה כפויה של תושבי פלסטינים מוגנים בתוך השטח הכבוש, שהיא הפרה של המשפט ההומניטארי הבינלאומי.

פעולות ההריסה הנרחבות של ישראל הן חלק ממדיניותה בשטח– C המשתרע על כ-60% משטח הגדה – המבוססת על התפיסה לפיה אזור זה נועד בראש ובראשונה לשרת צרכים ישראליים. ישראל פועלת לקביעת עובדות בשטח וליצירת מציאות שקשה יהיה לשנות במסגרת הסדר עתידי. זאת בין השאר באמצעות ניצול משאבי השטח, הקמת התנחלויות והרחבתן. במקביל פועלות הרשויות הישראליות, כחלק ממדיניות ממושכת של ממשלות ישראל השונות, כדי לדחוק ולגרש את התושבים הפלסטינים משטח C, תחת איצטלא של נימוקים משפטיים קלושים כמו “בנייה בלתי חוקית”, טיעון מופרך בהינתן העובדה שישראל אינה מאפשרת בנייה כחוק. מעבר לכך, ההפרדה של שטח C מהשטחים שהועברו לרשות הפלסטינית היא מלאכותית ואינה משקפת מציאות גיאוגרפית או את המרחב הפלסטיני.