איפה אתה רוצה את זה? והחייל ירה

וזה מה שנראה בסרטון הווידיאו הערוך של סוכנות הידיעות “מען”: החיילים על גג הבית השכן, חייל אחד בגג התחתון, שניים במרפסת בדירה שמעל לגג ועוד שניים מציצים מחלון הדירה. כמה נערות וילדים מתבוננים בהם מהגג השכן. שקט מוחלט. לפתע מרימים שני החיילים את ידיהם כמסמנים משהו, ואז אחד מכוון את נשקו ומתחיל לירות. מוחמד עמאסי נופל פצוע על רצפת הגג של ביתו ומתחיל לזחול על נפשו, כדי לרדת מהגג, עד שהצוות הרפואי מוריד אותו באמצעות סולם ומחלץ אותו משם. עמאסי לא מחזיק דבר בידיו, זולת הסלולרי שלו. שום דבר בנוכחותו לא נראה כמאיים על החיילים על הגג ממול, במרחק כ–80 מטרים ממנו. החייל כיוון את נשקו לעברו וירה, כדור אחר כדור, והם ננעצים בגופו. כף ידו מתכסה בדם, הוא נראה מתפתל מכאב והמום. תיעוד המקרה

חלפו כמה שבועות מאז. עמאסי שוכב בסלון ביתו על מיטה מתכווננת חדישה שקיבל בהשאלה מארגון צדקה פלסטיני שדומה ל”יד שרה” הישראלי. הוא צעיר נאה, חייכן ושקט, שבית משפחתו מטופח יחסית למחנה הפליטים העני שבו הם מתגוררים, אל־פוואר, המחנה הכי דרומי בגדה המערבית והדומה ביותר למחנות הפליטים של עזה, שכבר לא רחוקה מכאן.

ב–16 באוגוסט פלש צה”ל למחנה הזה בכוחות עצומים. מאות חיילים פשטו באישון לילה, ובתוך פחות מיממה פצעו עשרות תושבים והרגו אחד. שללם היה שני אקדחים ישנים. עמירה הס תיארה בפרוטרוט את הפעולה הלא תיאמן הזאת (“סגר, הרוג ועשרות פצועים בשביל שני אקדחים”, “הארץ” 19.8).

לפי דובר צה”ל השבוע, מטרת המבצע היתה “לסכל ולפגוע בתשתיות הטרור שברחבי המחנה”, והוא כלל “סריקות נרחבות לתפיסת אמצעי לחימה ומעצר חמישה מבוקשים”. עוד נמסר כי “במהלך המבצע בוצע ירי חי לעבר כוחות צה”ל והתפתחו הפרות סדר אלימות אשר כללו זריקות אבנים, יידוי בלוקים, עשרות מטענים ובקבוקי תבערה, אליהם הגיבו הכוחות באמצעים לפיזור הפגנות ובירי”; וכי הסרטון “ערוך באופן מגמתי ואינו משקף את המציאות האלימה שהתפתחה במחנה הפליטים”. באל־פוואר משוכנעים שהפלישה למחנה נועדה אך ורק לצורכי אימון ותרגול של חיילי צה”ל.

היה ערב חג הקורבן כשהגענו השבוע למחנה, ובאטליז המקומי ביתרו פרה לחג. התושבים שידם משגת התגודדו סביב וחיכו לנתח המדמם שלהם מידי הקצב. צה”ל ממעט לפלוש למחנה הצפוף הזה — כרבבת תושבים שחיים על קמ”ר אחד — ומאז הפלישה ההיא לא שבו החיילים.

עמאסי, בן 22, הוא בנו של אופה המחנה, אברהים עמאסי, שהמאפייה המשפחתית שלהם היא ראשונת המאפיות באל־פוואר, מאז נוסד המחנה בראשית שנות ה–50 של המאה הקודמת. בשנים האחרונות אופים בעיקר כעכים, עוגיות ומאפי לחם מיוחד לתבשילים מסורתיים. עמאסי למד עיצוב פנים, אבל נרתם לעזרת אביו והחל לעבוד גם הוא כאופה.
הוא עובד מדי יום בשתי משמרות, בוקר ואחר הצהריים, שבעה ימים בשבוע. מעולם לא נעצר ולא נחשד בדבר. בקומה שמעל לסלון שבו הוא שוכב עכשיו הולכת ונשלמת בניית דירתו, שבה יגור כשיתחתן ויקים משפחה. הוא הבכור בין ששת ילדי המשפחה.

כף ידו חבושה, שתי רגליו זרועות פצעים וצלקות מהירי ומהניתוחים. הוא מרותק למיטה. הוא סובל עדיין מכאבים עזים ולא ברור עדיין אם יוכל אי פעם ללכת על רגליו ואם ידו תשוב לתפקד. כעת הוא יכול לדרוך רק על רגלו האחת והוא מדדה בקושי, נשען על קביים.

ביום פלישת צה”ל למחנה העירו אותו אחיו הקטנים בשש וחצי בבוקר: החיילים פלשו למחנה בשלוש וחצי בלילה ובשעה זו שטפו את סמטאותיו, משתלטים על חלק מבתיו. בתחילה חשבו במחנה שהכוחות הגדולים באו להרוס את ביתו של מוחמד אל־שובאקי, שדקר ופצע חייל צה”ל ואחר כך נהרג, אבל עד מהרה התברר שלחיילים היו מטרות שונות.

כל תושבי המחנה עלו לגגות לצפות במתרחש וכך עשה עמאסי. שני גגות לביתו: האחד, עם מעקה, שבו יושבים בלילות הקיץ ומעליו עוד גג ללא מעקה, שעליו דוד מים וצלחת הלוויין. עמאסי עלה לגג העליון, להיטיב לראות. מסוכן שם. בהעדר מעקה, אין בו כל מחסה. בגג הבית הסמוך התרכזו צוותים של סוכנות “מען” וערוץ הטלוויזיה “פלסטין היום”. הם העדיפו את גג השכנים שהיה מוגן יותר מפני החיילים.

ברחוב הראשי של המחנה היו עימותים עם החיילים ויידויי אבנים, אבל כאן, במרומי הגבעה עליה בנויים הבתים, שרר שקט. החיילים השתלטו על לא מעט בתי מגורים. על פי תחקיר של “בצלם”, שערך התחקירן מוסא אבו־השהש, הם השתלטו על כ–30 בתים וערכו חיפושים בכ–200 בתים, ופערו חורים בכמה קירות בשביל הצלפים.

זוחל על נפשו

השעה כבר היתה בסביבות תשע בבוקר. עמאסי דיבר מהגג שלו עם העיתונאים בגג הסמוך. לפתע שמע את אחד החיילים מעמדתו שעל מרפסת הבית שבמורד — שיחי צבר מפרידים בינו לבין ביתו — קורא לעברו בערבית: “איפה אתה רוצה לקבל את זה?”. עמאסי נחרד. הוא הבין את המשמעות: באיזה מקום בגופך אתה רוצה שיפגעו היריות.

הוא אומר שדבר לא קדם לקריאה המאיימת הזאת. הרחוב היה שקט ועמאסי לא עשה דבר שיכול היה להתפרש כאיום על החיילים, המרוחקים כדי 80 מטרים בקו אווירי. אביו של עמאסי, אברהים, משוכנע שהחיילים ירו בבנו כדי להפגין את נחת זרועם בפני צוותי הצילום שהתגודדו על גג הבית הסמוך. אסמעיל נג’אר, חברו על עמאסי, עוד הספיק לשאול מהגג השכן: “מה קרא החייל לעברך?”, אבל עמאסי לא הספיק להשיב. בהרף עין ראה חייל מכוון אליו את נשקו ומתחיל לירות. שלושה כדורים ברצף, בזה אחר זה, פגעו ברגליו ובמותנו. הכדור הראשון פגע ברגלו השמאלית ליד ברכו, השני פגע בין מותנו לירכו השמאלית, והשלישי פגע ברגלו הימנית. כשהרים את ידיו לעבר היורה וקרא לעברו: “מספיק, מספיק”, ירה בו החייל עוד כדור, אולי כהדרן למופע האימים, והכדור פגע בכף ידו של עמאסי. אלו היו כדורי רוגר. הם לא הרגו אותו.

לשווא ניסה עמאסי למצוא מחסה על הגג החשוף. היתה סכנה שייפול מהגג. בסרטון הערוך של “מען” הוא נראה, כאמור, זוחל על נפשו. סולם ברזל רעוע ומאולתר, שהשבוע פחדתי לטפס עליו, הוא האמצעי היחיד לעלות או לרדת מהגג הזה. הפרמדיקים חילצו אותו איכשהו משם. הם נשאו אותו ברגל במעלה הסמטה הצרה, מרחק כ–150 מטרים, עד שהגיעו לאמבולנס שפינה אותו בדרכים עוקפות חיילים, לבית החולים אל־אהלי בחברון. הכרתו היתה מעורפלת. בבית החולים הובהר שיש פגיעה בכלי דם, וכדי למנוע את כריתת רגלו היה צורך להעבירו לבית החולים עאלייה בחברון. כיוון שגם שם לא היה מומחה לכלי דם, נלקח עמאסי בערב לבית החולים הממשלתי ברמאללה, שם ניתחו אותו.

עמאסי היה מאושפז בבית החולים ברמאללה עשרה ימים. אחד הכדורים עדיין נעוץ עמוק בגופו והרופאים לא בטוחים שיוכלו להוציאו. לשם כך יצטרכו כנראה לשלוח אותו לניתוח בירדן. בצנצנת פלסטיק שקופה הוא שומר ליד מיטתו את שני הרסיסים שכבר הוצאו מגופו. עכשיו הוא נוטל חמישה סוגים של משככי כאבים כדי להפיג את ייסוריו.

אנחנו מותירים אותו במיטתו ועולים לגג הבית. גידי ברזל משתרגים במקום שבו הוא נפל. כמה שעות אחרי שחייל ירה בו, הרגו חבריו את מוחמד אבו השהש, צעיר בן 19 שיצא ממפתן ביתו ונורה מיד למוות. החיילים ירו בו מחור שפערו בקיר אחד הבתים השכנים, והחור הזה נותר מאז, בצד כרזה ועליה ציור פניו של הצעיר, שמתנוססת על הקיר, כאנדרטה. ספק רב אם גם הריגתו היתה מחויבת המציאות, כמו הירי באופה הצעיר מפוואר.