מושבים באזור בית שמש מעבדים שטחים בגדה שפלסטינים טוענים לבעלות עליהם

כמה מושבים ישראליים בשטח המועצה האזורית מטה יהודה מעבדים מאות דונמים מעבר לקו הירוק, שהוקצו להם על ידי רשות מקרקעי ישראל, כך נודע ל”הארץ”. זאת, אף שאין לרשות סמכות להקצות קרקעות בשטח זה. פלסטינים שהתגוררו בשלושת הכפרים ששכנו באזור בעבר טוענים לבעלות על האדמות. בעקבות פניית “הארץ”, פתחו במינהל האזרחי בבדיקת הנושא.

הקרקעות נמצאות סביב ההתנחלות מבוא חורון, בצמוד לקו הירוק, והוקצו על ידי הרשות לפני עשרות שנים לאגודות החקלאיות של יישובים באזור, בהם מסילת ציון, אבן ספיר, אשתאול, תעוז ונחם — כולם בצדו הישראלי של הקו. לפי הערכות, בסך הכל מדובר בכ–1,500 דונם.

גורמים ביישובים ששוחחו עם “הארץ” אישרו כי הם מעבדים אדמות המצויות בגדה המערבית. “זה נכון, אבל אצלנו זה רק 150 דונם (מעבר לקו הירוק, י”ב)”, אמר גורם במושב מסילת ציון. “אני קיבלתי את זה ככה, כשהגעתי לכאן, כך שצריך לשאול את רשות מקרקעי ישראל”. לדבריו, “מגדלים שם בעיקר פלחה. אני לא יודע מתי זה קרה, זה בוודאי היה לפני שאני הגעתי לפה”. גורם במושב נחם הוסיף: “אנחנו עובדים מול רשות מקרקעי ישראל ובפיקוח שלהם. זה עוד מלפני שנות ה–80, זה עשרות שנים”.

משיחה עם גורמים המעורים בפרטים עולה כי רשות מקרקעי ישראל הקצתה את הקרקעות ליישובים השונים לפני יותר מ–30 שנה — אף שאין לה סמכות על קרקעות בגדה. המושבים המחזיקים בהקצאות מטעם הרשות עיבדו את הקרקע מאז, לכאורה כחוק מבחינתם.

“הטכניקה היא אף פעם לא בעיה”, אמרה ל”הארץ” ד”ר רונית לוין שנור, מהמרכז הבינתחומי בהרצליה, שהיתה יועצת משפטית במינהל האזרחי עד תחילת העשור. “למשל, אפשר לתת את השטח בהרשאה להסתדרות הציונית, שתיתן אותו בהרשאה לכל אחד — כמו שהיא יכולה לתת לגוף כמו ‘אמנה’, היא יכולה לתת אותו ליישוב, ומבחינתה המעמד הפורמלי של היישוב — בין אם זה מאחז או יישוב בישראל — זה בכלל לא משנה”. לדבריה, בתקופת שירותה במינהל האזרחי “היה לנו משהו במבוא חורון, ובמסגרת העניין הזה באמת הראו לנו מסמכים ש(רשות מקרקעי ישראל, י”ב) הקצו שם אדמות משטחי מבוא חורון, זה באמת נכון”.

עם זאת, היא לא ידעה לאשר כי מדובר באותן אדמות. “זה מקום מאוד מאוד בעייתי מבחינת המיקום שלו. מדובר במובלעת לטרון, יכול להיות שלא דייקו בקווים, כמו בקו כחול כזה (התוחם שטח שיפוט, י”ב). ושם זה מאוד משמעותי, כי הקו הכחול מכסה 30% משטח המובלעת. השטח הוא בין הקווים”, הוסיפה.

פלסטינים שהתגוררו בשלושת הכפרים שהיו באזור לפני מלחמת ששת הימים טוענים לבעלות על האדמות האלה. לדברי אלה מהם שנותרו בחיים וצאצאיהם, הם מחזיקים במסמכים ובתצלומים שמוכיחים את בעלותם על הקרקעות.

שטח פרטי

דימה אבו גוש, תושבת מזרח ירושלים, נולדה בכפר עמואס שנהרס אחרי מלחמת ששת הימים. לדבריה, היא מחזיקה בהוכחות שהשטח המדובר הוא שטח פרטי, שהיה שייך להוריה. “אבי הצליח אפילו לשמור מסמכים מהטאבו, שמוכיחים את בעלותנו על חלק מהשטח”, היא אמרה ל”הארץ”. “יתר התושבים לא רוצים לפנות לבתי המשפט הישראליים. אנחנו דנים בזה, ואפשרי שבעתיד נרצה לעשות זאת, אבל נכון לרגע זה אין הסכמה בנושא”. עם זאת, אבו גוש אמרה שאילו הדבר היה תלוי בה היא היתה עותרת לבג”ץ. “באופן אישי, אני חושבת שאנחנו צריכים לעשות זאת. אבל זו לא החלטה שלי. זה לא רק עניין אישי של כל אחד שיש לו הוכחות שזה האדמות שלו”.

על פי איש השמאל דרור אטקס, מארגון “כרם נבות”, החוקר את מדיניות ישראל בשטחים, “אין בכלל ספק שהבעלות על השטחים האלה היא פלסטינית”. אטקס אמר כי סבר בעבר שהשטחים המדוברים מעובדים על ידי התנחלויות, אך מבירור שערך גילה שלא זה המצב: “התברר לי שטעיתי ומדובר באדמות שנמסרו למושבים במטה יהודה. תצלומי האוויר מראים שהאדמות האלה עובדו על ידי תושבי הכפרים (הפלסטינים י”ב) שהתגוררו באזור טרם הריסת הכפרים. לא ברור איך רשות מקרקעי ישראל שמה עליהן את היד, אבל ברור שזה נעשה בחוסר סמכות ובניגוד למנדט שלה — שמתיר לה לפעול רק בתחומי מדינת ישראל”.

לא הפעם הראשונה

אמנם הטענה שרשות מקרקעי ישראל הקצתה ללא סמכות שטחים מעבר לקו הירוק ליישובים בתוכו נשמעת תמוהה מאוד, אבל זו לא הפעם הראשונה שמתגלה שפעלה כך. ב–2013 הודתה הרשות בכך שבמהלך שנות ה–80 העבירה לקיבוץ מירב, המצוי בתוך שטח ישראל, אדמה פלסטינית פרטית בניגוד לחוק.

חרף ההודאה הזאת, הקיבוץ המשיך לעבד את האדמות האלה, השייכות כפי הנראה לתושבי טובאס בצפון בקעת הירדן, ממש עד השבועות האחרונים. באחרונה דווח ב”הארץ” כי השטח, על השדות והמטעים החקלאיים שבו, פונה באופן שהסב נזק כלכלי כבד לקיבוץ. “זה היה עוגן כלכלי משמעותי, יש כאן אנשים בני 45–50 שזה מה שהם עושים כל חייהם”, אמר המנהל העסקי של הקיבוץ עם פרסום דבר פינויו מהשטחים.

כעת עומדים השטחים האלה ריקים, שכן הפלסטינים הטוענים לבעלות עליהם מצויים מצדה השני של גדר ההפרדה. הטעות המקורית, שבהקצאת השטחים לקיבוץ, הפכה אותם במידה רבה בלתי שמישים לשני הצדדים.

“הסיפור של לטרון הוא שונה (מהסיפור של מירב, י”ב)”, אמרה ד”ר לוין, “נעשה מחקר די מקיף בשאלה אם יש שם קרקעות פרטיות בכלל. במירב זה נגמר כמו שזה נגמר לא בגלל הפורמליסטיקה, אלא בגלל שהיו פלסטינים”. ואולם, גם במקרה זה יש פלסטינים הטוענים לבעלות על הקרקעות. חיידר אבו גוש, שהיה בן 14 כשפרצה מלחמת ששת הימים, מספר שהוא זוכר במובהק את השטחים המדוברים. “הגידולים וחלק מהכבישים באזור עומדים כיום על אדמות שהיו שלנו לפני 1967”. גם הוא אינו בטוח שיעתור לבג”ץ. “סוגיית הפנייה לבתי המשפט הישראליים היא נושא שאנחנו דנים בו כבר 49 שנים”.

מהמועצה האזורית מטה יהודה נמסר כי “לכל יישוב יש חוזה חכירה מול רשות מקרקעי ישראל, שהינה הגוף האחראי לעניין זה”. מרשות מקרקעי ישראל ומהמינהל האזרחי לא נמסרה תגובה.