מוות ידוע מראש: על התוצאה הוודאית של הפצצת בתים ואזורים מיושבים ברצועת עזה

מאז החלה הלחימה ברצועת עזה ב-8.7.14 ועד ל-10.8.14 (כולל) נהרגו ברצועת עזה, על פי נתונים ראשוניים שאסף בצלם במהלך הלחימה, לפחות 1,767 תושבים. מתוכם, 431 מתחת גיל 18 (שלגבי אחד מהם ידוע כי השתתף בלחימה), 200 נשים מתחת לגיל 60 ו-85 בני אדם מעל גיל 60.

ככל הידוע לבצלם, ישנם לפחות 70 בתי מגורים שהופגזו או הופצצו, ושבתוכם נהרגו יותר משלושה בני משפחה אחת. מספרם הכולל של ההרוגים ב-70 הבתים הללו מגיע ל-542 בני אדם, רובם קטינים ונשים: 242 קטינים, 126 נשים עד גיל 60 ו-25 בני אדם מעל גיל 60.

הפצצתם של בתי מגורים מהאוויר הייתה רכיב מרכזי במדיניות שיישם הצבא מראשית הלחימה ברצועה. בהינתן היקפן והתמשכותן של ההפצצות הללו, סביר להניח שמדיניות זו אושרה על-ידי הדרג המדיני והדרג הפיקודי הבכיר בצבא וכי היא קיבלה גושפנקה מראש מהפרקליטות הצבאית וממשרד המשפטים.

במסגרת מדיניות זו הותקפו בכל יום בתים נוספים, עוד ועוד אזרחים נהרגו ומשפחות שלמות אבדו. גם אם נשווה את סבב הלחימה האחרון לסבבים קודמים בעזה, הלחימה הפעם התאפיינה בהצטברות חריגה של אירועים רבים ותכופים, שבכל אחד מהם נהרג מספר גבוה של אנשים, שרובם לא השתתפו בלחימה. כך, למשל, בהפצצת בניין בבני סוהילה ב-20.7.14 נהרגו 26 מבני משפחת אבו ג’אמע – בהם 19 קטינים וחמש נשים; בהפצצת בית מגורים ב-26.7.14 נהרגו 20 מבני משפחת א-נג’אר – בהם 12 קטינים שש נשים וגבר בן 60; בהפצצת בניין דירות בח’אן יונס ב-29.7.14 נהרגו 35 אנשים בני ארבע משפחות – בהם 18 קטינים ושמונה נשים.

ולמרות זאת, אף גורם ישראלי רשמי לא טרח לספק עד כה – במהלך הלחימה או לאחריה – הסבר כלשהו למותם של האזרחים הרבים, למעט במקרים הספורים שבהם דרשו זאת גורמים בינלאומיים. ייתכן כי הממשלה והצבא סברו שמדובר בתוצאות סבירות ומידתיות, ייתכן שסברו שאין כלל צורך להסביר לציבור כיצד ומדוע נהרגו בני אדם רבים כל כך בעזה. כך או כך, שתיקה זו מעידה על תפיסה שלפיה פגיעה כה קשה באזרחים היא לגיטימית.

ישראל חוזרת וטוענת שאין לה כל כוונה לפגוע באזרחים. אולם, אל מול התוצאות הקשות טענה זו נותרה ריקה מתוכן. ההפצצות המאסיביות של אתרים אזרחיים לא היו החריג אלא הנורמה במהלך המבצע, והן יצרו שגרה של עשרות הרוגים ויותר ביום. מי שאישר את ההפצצות חייב היה לדעת שייהרגו בהן אזרחים רבים ולמרות זאת הן נמשכו, יום אחר יום, ואף ביתר שאת. בנסיבות כאלה, משמעותן של ההתקפות מהאוויר, מהים ובאמצעות ירי ארטילרי על אזורים אזרחיים מיושבים בצפיפות ועל בתים ספציפיים הייתה התעלמות נפשעת ממותם הידוע מראש של בני אדם שלא השתתפו בלחימה – ילדים, נשים וגברים.

אבל בעצם זו אשמת חמאס, לא?
גורמים ישראלים רשמיים – מתוך הצבא ומחוץ לו – חוזרים וטוענים כי הצבא עושה כל שביכולתו כדי לצמצם את הפגיעה באזרחים. אולם לטענתם, חמאס מסכן את חיי האזרחים ולכן הוא והוא בלבד נושא באחריות לתוצאות מעשיה של ישראל: הרוגים, פצועים, עקורים והרס בתים ותשתיות.

כך, ב-5.8.14 כתב היועץ המשפטי לממשלה לעו”ד תמר פלדמן מהאגודה לזכויות האזרח בתשובה לפנייה של מספר ארגוני זכויות אדם ובהם בצלם כי ישראל מחויבת להוראות החוק, אולם “ארגוני הטרור עושים שימוש ציני ונפשע באוכלוסייה אזרחית כמגן אנושי מפני פעילות צה”ל. במציאות זו, לצערנו, גם תקיפות חוקיות ומידתיות הנעשות בהתאם לדין הבין-לאומי, עלולות לגרום לפגיעה בלתי מכוונת ובלתי רצויה באזרחים וברכוש אזרחי”. בדומה, אמר הרמטכ”ל בני גנץ במסיבת עיתונאים ב-6.8.14 כי “התוצאה בעזה היא הרסנית, והאשמה הטראגית היא על מנהיגי חמאס שפעלו מתוך מרכזי אוכלוסייה”.

אכן, ארגון חמאס פעל במהלך הלחימה בניגוד להוראות המשפט ההומניטארי הבינלאומי: הוא ירה על אזרחים ועל אתרים אזרחיים בתוך ישראל, הוא הטמין נשק בתוך מבנים ומוסדות אזרחיים ברצועת עזה, ואף ירה ממקומות הסמוכים למבנים אזרחיים או מתוכם. בכך, סיכן חמאס את חייה של האוכלוסייה האזרחית בתוך הרצועה וכפה עליה להיכנס למעגל הלחימה. התנהלות זו היא בלתי חוקית. בצלם אמר זאת בעבר ושב ומדגיש זאת כעת.

אולם, ישראל טועה בהתנערותה מתוצאות מעשיה ובהטלת האחריות להן על חמאס. כל צד נושא באחריות לתוצאות מעשיו הוא: חמאס נושא באחריות לתוצאות מעשיו, וישראל נושאת באחריות לתוצאות מעשיה. העמדה הישראלית אינה נכונה – משפטית, עובדתית או מוסרית:

משפטית, משום שהמשפט ההומניטארי הבינלאומי, שתפקידו להסדיר את התנהלות הצדדים הלוחמים בדיוק במצבים כאלה, קובע שאין כל “הדדיות” בלחימה: העובדה שצד אחד מפר את החוק אינה מעניקה לצד השני היתר לעשות כך. ישראל מודעת לכך היטב, ולכן לצד הטלת האחריות על חמאס היא מוסיפה לטעון שהיא מקפידה לפעול בהתאם להוראות המשפט ההומניטארי הבינלאומי. אולם, לטענות אלה של נציגי הממשלה והצבא אין כיסוי:

ישראל טוענת שכל ההתקפות של הצבא ברצועת עזה כוונו רק למטרות צבאיות. אולם היא מגדירה “מטרה צבאית” באופן כה רחב, עד שהגדרה זו מעוקרת ממהותה וכוללת גם מבנים אזרחיים, כמו בתי משפחותיהם של פעילי הזרוע הצבאית של חמאס. זוהי הפרה של עקרון האבחנה, שהוא עקרון יסוד של המשפט ההומניטארי הבינלאומי.
ישראל טוענת שכל ההתקפות של הצבא ברצועת עזה היו מידתיות ושעצם העובדה שנהרגו אזרחים אינה מעידה אחרת. אבל, לאחר עשרות התקפות שבכל אחת מהן נהרגו בני אדם רבים שלא השתתפו בלחימה, וכאשר ישראל לא הוכיחה, או אפילו טענה, כי השיגה באמצעותן יתרון צבאי כה משמעותי שיכול להיחשב למידתי אל מול פגיעה כזו, לא ניתן עוד לקבל את הטענה כאילו היה מדובר בהתנהלות מידתית. זוהי הפרה של עקרון יסוד נוסף של המשפט ההומניטארי הבינלאומי – עקרון המידתיות.
ישראל טוענת כי הזהירה את התושבים בעזה לפני ביצוע התקיפות. אולם, אין די במתן אזהרה בעלמא: אכן, מאות אלפי אנשים ברצועת עזה, בהם ילדים, קשישים וחולים, הוזהרו שעליהם לעזוב את בתיהם. אולם, כאשר אין לאן לברוח, כאשר לא תמיד ניתנת שהות מספקת כדי להתפנות, וכאשר הדרך אינה בטוחה – כפי שתיארו תושבים רבים ברצועה בשבועות האחרונים – לא סביר לצפות שכל האוכלוסייה האזרחית תתפנה. אזרחים רבים אכן נותרו בבתיהם, מפחד או בלית ברירה ובנסיבות כאלה אסור היה לישראל להניח כי האזרחים אכן נטשו את בתיהם וכאילו כולם נענו לאזהרותיה.
המשפט ההומניטארי הבינלאומי מציב בפני הכוחות הלוחמים גבולות מהותיים כדי לצמצם למינימום ההכרחי את הפגיעה באזרחים. ישראל טוענת שהיא פועלת במסגרת גבולות אלה, אולם למעשה היא מסיטה אותם למקומות שנוחים לה ומתעלמת מהפרשנות המקובלת להוראות החוק. התעלמות זו משמעותה הנחיית הצבא לפעול בהתאם למדיניות שאינה חוקית, והיא גוררת, באורח בלתי נמנע, פגיעה נרחבת באוכלוסייה האזרחית ברצועת עזה.

עובדתית, כי ישראל לא הפציצה רק מקומות שבהם חמאס עשה לטענתה שימוש צבאי, אלא גם אתרים אזרחיים, לרבות עשרות בתים שבהם שהו משפחות. בהפצצות אלו נהרגו אזרחים רבים. הצבא לא סיפק עד כה כל הוכחה לכך שהוא אכן תקף רק מטרות שמשמשות את הזרוע הצבאית של הארגון ואת פעיליה ובניגוד לעבר הוא נמנע כמעט לחלוטין מלספק הסבר למספר הנפגעים הגבוה. במקום זאת, הסתפקו גורמים רשמיים בטענות כלליות בנוגע להתנהלות של ארגון חמאס ובהפצת סרט כזה או אחר לגבי מקרים בודדים – חמורים ולא חוקיים לכשעצמם – שבהם חמאס החביא רקטות בתוך אתר אזרחי.

מוסרית, כי הפגיעה באזרחים היא כה קשה ורחבת היקף. מנתונים ראשוניים שנאספו תוך כדי המבצע, עולה כי במשך כמעט ארבעה שבועות נהרגו בהפצצות מהאוויר, מהים ומירי ארטילרי למעלה מ-600 קטינים, נשים ובני אדם מעל גיל 60. כל אלה בוודאות לא השתתפו בלחימה ולא איימו על אזרחים ישראלים או על מטרות ישראליות. כמעט חצי מיליון בני אדם (למעלה מרבע מתושבי רצועת עזה) נעקרו מבתיהם בהתראה קצרה, כשהם מותירים מאחוריהם את כל רכושם, ולא ברור לכמה מהם יש כעת בתים לשוב אליהם. תוצאות אלה הם תוצר ישיר של המדיניות שהתוו גורמים ישראלים בכירים שראו בה דרך לגיטימית להתמודד עם ירי הרקטות לישראל ועם איום המנהרות. גורמים אלה חייבים היו לצפות תוצאות קשות אלה מראש והאחריות המוסרית לדרך שנבחרה מוטלת עליהם.

חמאס אכן יורה על אזרחים, פועל בקרב אזרחיו שלו ומסתיר נשק באתרים אזרחיים. במעשיו אלה הוא מפר את החוק ועליו לשאת באחריות להפרה זו. אולם אין באחריות זו כדי לפטור את ישראל מאחריותה למעשיה שלה. חמאס אינו אחראי ואינו יכול להיות אחראי לפגיעה הקשה כל-כך שישראל גרמה לאוכלוסייה האזרחית ברצועה. הטלת האחריות למעשיה של ישראל ברצועה על חמאס משמעותה שישראל פטורה מכל מגבלה שהיא ושכל תגובה שלה להפרות שמבצע חמאס, מחרידה ככל שתהיה, היא לגיטימית. לעמדה כזו אין כל הצדקה – לא מוסרית ולא משפטית: האחריות לתוצאות הקשות של המדיניות שאימצה ישראל בחודש האחרון מוטלת על ממשלת ישראל ועל הדרג הפיקודי הבכיר בצבא שאישרו אותה, למרות התוצאות האיומות, שהיו ידועות מראש.