כיצד הוכיחו הרשויות הישראליות שהן אינן יכולות לחקור חשדות להפרות של המשפט ההומניטארי הבינלאומי בפעולות ישראל ברצועת עזה

“מבצע צוק איתן”, שהחל ב-8.7.14, הסתיים לפני ימים ספורים, בהפסקת אש שהחלה ב-26.8.14 בערב. בחלק מהמקרים הפרה ישראל את הוראות המשפט ההומניטארי הבינלאומי, ומעל מקרים רבים אחרים מרחפת עננת חשד כבדה שהוראות אלה הופרו. למרות זאת, בצלם אינו מתכוון לדרוש ממנגנוני החקירה הישראליים הקיימים לחקור חשדות אלה. הסיבה לכך נובעת מניסיונו של הארגון בעקבות אירועי לחימה דומים שהתנהלו בעבר ברצועת עזה – ניסיון המוכיח שלא קיים היום בישראל גוף רשמי המסוגל לבצע חקירות בלתי תלויות של חשדות להפרת המשפט ההומניטארי הבינלאומי.

בשלושה היבטים עיקריים אין מערכת אכיפת החוק הקיימת מסוגלת להתמודד עם חשדות הנוגעים להתנהלות הצבא במתקפות הצבאיות ברצועת עזה:

חקירות של הדרג המדיני ושל הדרג הפיקודי הבכיר בצבא: הדרג המדיני מתווה את המדיניות הכללית שאושרה לצבא והוא מעורב בקבלת החלטות מבצעיות ובאישורן. החלטות אחרות מתקבלות על ידי דרג פיקודי המקביל לזה של הפרקליט הצבאי הראשי (הפצ”ר) או בכיר ממנו. בשני המקרים, לא קיים גוף המסוגל לחקור את חוקיותן של פעולות שאושרו על ידי דרגים אלה.
“הכובע הכפול” של הפצ”ר: מחד גיסא, הפצ”ר נותן ייעוץ משפטי לצבא טרם הלחימה ובמהלכה; מאידך גיסא, הוא האחראי על קבלת החלטה האם לפתוח בחקירות פליליות נגד חיילים. כפל תפקידים זה יוצר ניגוד עניינים מובנה במקרים שבהם ניתנו הנחיות ופקודות המעוררות חשד להפרה של החוק בעקבות ייעוץ של הפרקליטות הצבאית. במצבים מסוג זה, הפצ”ר, שהיה אחראי למתן האישור המשפטי לצעדים החשודים כבלתי חוקיים, נדרש להחליט בדיעבד האם לקיים חקירה פלילית נגדו-עצמו ונגד הכפופים לו.
חקירת אירועים שבהם קיים חשד שחיילים פעלו בניגוד לפקודות הצבא: ברוב המכריע של מקרים אלה מתמקדות החקירות רק בהתנהגותם ובאחריותם של הדרגים הנמוכים בשטח. בשלב הראשון נערך בדרך כלל תחקיר מבצעי, שעל בסיס ממצאיו מתקבלת החלטה האם לפתוח בחקירת מצ”ח. במקרים הבודדים שבהם מוחלט על פתיחת חקירה, מועברים ממצאיה לפרקליטות הצבאית ועליה מוטל להחליט מהם הצעדים, אם בכלל, שיש לנקוט נגד המעורבים. קיום תחקיר מבצעי לפני חקירת מצ”ח מעכב את פתיחת החקירה הפלילית – לפעמים בחודשים ארוכים – ופוגם באמינות העדויות של החיילים שייגבו במסגרתה, לאחר שגרסותיהם נמסרו כבר במסגרת התחקיר. חוקרי מצ”ח אינם יכולים ברוב המקרים להגיע לזירת האירוע והם מתקשים בגביית עדויות מקורבנות או מעדי ראייה פלסטינים. הליכים אלה כה ממושכים עד שלעתים חולפות כמה שנים מיום האירוע ועד להחלטת הפרקליטות הצבאית האם לנקוט צעדים נגד המעורבים.
בצלם נתקל בבעיות אלה בשתי המתקפות הצבאיות האחרונות שניהלה ישראל ברצועת עזה – “עופרת יצוקה” ו”עמוד ענן”:

“עופרת יצוקה”, דצמבר 2008 – ינואר 2009:

“מבצע עופרת יצוקה” התנהל ברצועת עזה בין 27.12.08 ל-18.1.09. היקף הפגיעה באוכלוסייה האזרחית במהלכו היה עצום: 1,391 פלסטינים נהרגו; לפחות 759 מתוכם – לרבות 318 קטינים (מתחת לגיל 18) – לא השתתפו בלחימה. מספר הפצועים היה גבוה מ-5,300, מהם יותר מ-350 שנפצעו באורח קשה. ישראל גם גרמה נזק עצום לבתי מגורים, למבני תעשייה ולחקלאות, וכן למתקני תשתית של חשמל, ביוב, מים ובריאות. על פי נתוני האו”ם הרסה ישראל יותר מ-3,500 בתי מגורים, וכ-20,000 בני אדם נותרו ללא קורת גג.

עם סיום הלחימה פנו שמונה ארגוני זכויות אדם ישראליים, ובהם בצלם, ליועץ המשפטי לממשלה בדרישה שיקים מנגנון חקירה עצמאי לבדיקת החשדות להפרת הוראות המשפט ההומניטארי הבינלאומי במהלך המבצע. במכתב הצביעו הארגונים על שורה של נושאים שמנגנון החקירה יהיה מחויב לבחון, ובכללם הפגיעה הנרחבת באזרחים, מניעת פינוי הפצועים והרס נרחב של רכוש. הארגונים דרשו כי מנגנון החקירה לא יבחן רק אירועים ספציפיים אלא יתייחס גם להוראות שניתנו לצבא ולמדיניות שלפיה פעל. המכתב הופנה ליועמ”ש ולא לפצ”ר, בשל מעורבותו של האחרון במתן ההנחיות לכוחות בשטח. לדוגמה, במהלך הלחימה פנה בצלם לפצ”ר דאז, תא”ל אביחי מנדלבליט, וטען כי מדיניות הפגיעה המכוונת בבנייני הממשל אינה חוקית שכן בניינים אלה אינם מטרות צבאיות לגיטימיות. בתגובה ענה הפצ”ר כי התקיפות שמבצע הצבא הן חוקיות וכי “צה”ל פועל בליווי של ייעוץ משפטי המיועד להביא בפני מקבלי ההחלטות בצה”ל את ההיבטים המשפטיים הנוגעים לפעילותם, ולהעמיד לרשותם את הכלים המשפטיים להגשמת התכלית המבצעית העומדת בפניהם”.

עו”ד רז נזרי מלשכת היועמ”ש מיהר לדחות את דרישת הארגונים והבהיר – פחות משבוע לאחר תום המבצע ובטרם נפתחה ולו חקירה אחת – כי פעילות הצבא הייתה, ככלל, חוקית. לטענתו, “התקיפות שביצע צה”ל ברצועת עזה כוונו נגד פעילי טרור ומטרות צבאיות הקשורות לפעילות הטרור ברצועת עזה, ואשר סיכנו את ביטחונה של מדינת ישראל. זאת, בהתאם לעקרונות דיני הלחימה של המשפט הבין-לאומי”. עו”ד נזרי הוסיף, עם זאת, כי הרמטכ”ל מינה קצינים בכירים לצורך ביצוע תחקירים מבצעיים שבמסגרתם ייבדק גם נושא הפגיעה באזרחים. ככל שיש בידי הארגונים טענות נקודתיות על פעולה של הצבא במהלך המבצע, הם מוזמנים לפנות לגורמים הרלוונטיים.

הארגונים חזרו ופנו ליועמ”ש בדרישה שישקול שוב את הדרישה להקמת מנגנון חקירה עצמאי, בשל חומרת החשדות והפגיעה הכה נרחבת באוכלוסייה האזרחית. פנייה דומה נעשתה על ידי כמה פרופסורים למשפטים מאוניברסיטאות בישראל. לאחר כחצי שנה התקבלה תשובת היועמ”ש, אשר דחה את הדרישה בהתבסס על חוות הדעת של אל”ם לירון ליבמן, ראש מחלקת הדין הבינלאומי בפרקליטות הצבאית, ולפיה אין לישראל כל חובה משפטית להקים מנגנון חקירה עצמאי. לפי חוות הדעת, ישראל מחויבת רק לחקור “בתום לב” חשדות להפרות של החוק – חובה שהפרקליטות הצבאית ממלאת.

עד כאן באשר להיעדר חקירה כלשהי ברמת המדיניות. ברמה הפרטנית, בצלם וארגונים אחרים פנו לפרקליטות הצבאית בנוגע לעשרות מקרים ספציפיים שבהם התעורר חשד להפרות של המשפט ההומניטארי הבינלאומי. הפרקליטות הצבאית פתחה בחקירות נוספות מיוזמתה, חלקן בעקבות אירועים שהופיעו בדו”ח ועדת גולדסטון. מעבר לכך, הורה הרמטכ”ל על קיומם של חמישה תחקירים מבצעיים בנושאים שונים – תחקירים שבוצעו על ידי אלופי משנה. שלושה מהתחקירים בחנו אירועים ספציפיים שעסקו בפגיעה במתקנים של האו”ם, בפגיעה במתקנים ובצוותים רפואיים, ובאירועים שבהם נהרגו אזרחים רבים שלא השתתפו בלחימה. שני התחקירים האחרים בדקו סוגיות כלליות: שימוש בפצצות זרחן והריסת מבנים ותשתיות.

הפרקליטות הצבאית לא פרסמה נתונים מלאים בנוגע לממצאי התחקירים שביצעה. כשנה וחצי לאחר סיום “עופרת יצוקה” הגישה ישראל לאו”ם את הדו”ח המסכם את פעילות החקירות שלה. לפי דו”ח האו”ם שנכתב על בסיס דיווח זה, הפרקליטות הצבאית בחנה יותר מ-400 אירועים, שהובילו לפתיחתן של לפחות 52 חקירות מצ”ח. ככל הידוע לבצלם, ישנו לפחות מקרה אחד – שבו נהרגו חמישה בני משפחה – שבנוגע אליו טרם התקבלה החלטה האם לפתוח בכלל בחקירת מצ”ח.

על פי המידע שמסרה הפרקליטות, שלוש חקירות בלבד הסתיימו בהגשת כתבי אישום:

כתב אישום הוגש נגד חייל באשמת גניבת כרטיס אשראי. הוא נידון ל-15 חודשי מאסר, מתוכם 7.5 בפועל, ולהורדה בדרגה.
כתב אישום הוגש נגד שני חיילים בטענה שהשתמשו בילד בן תשע כבמגן אנושי והורו לו לפתוח תיקים שנחשדו כממולכדים. שני החיילים הורשעו ונידונו לשלושה חודשי מאסר על תנאי ולהורדה מדרגת סמ”ר לדרגת סמל.
כתב אישום הוגש נגד חייל בגין “הריגת אלמוני” והתנהגות שאינה הולמת. במסגרת עסקת טיעון הורשע החייל בעבירות של שימוש בלתי חוקי בנשק והתנהגות שאינה הולמת. על החייל נגזרו 45 ימי מאסר בפועל, חצי שנה מאסר על תנאי והורדה בדרגה.
בשלושה מקרים נוספים הועמדו שישה קצינים לדין משמעתי.

לפי ממצאי התחקיר בנוגע לשימוש בפצצות זרחן, כפי שפורסמו בידי הפרקליטות הצבאית, הצבא השתמש כחוק בנשק המכיל זרחן, אם כי ניתנה המלצה, לפנים משורת הדין, שלא להמשיך ולהשתמש באחד מסוגי הנשק שהכיל זרחן שבהם נעשה שימוש ב”עופרת יצוקה”.

לסיכום: לאחר פגיעה בהיקף עצום באוכלוסייה האזרחית, יותר מ-300 קטינים הרוגים, עשרות אלפי אנשים שנותרו ללא בית – וחשדות חמורים שפעולות אלה נבעו מהוראות בלתי חוקיות שאושרו על ידי הפרקליטות הצבאית והיועמ”ש – ביצע הצבא מאות תחקירים מבצעיים ופתח עשרות חקירות מצ”ח, אך העונש החמור ביותר שנגזר היה בגין גניבת כרטיס אשראי.

“עמוד ענן”, נובמבר 2012

“מבצע עמוד ענן” התנהל ברצועת עזה בין 14.11.12 ל-21.11.12. במהלך המבצע נהרגו 167 פלסטינים. לפחות 87 מהם לא השתתפו בלחימה, ובכללם 32 קטינים. 80% מההרוגים הפלסטינים שלא השתתפו בלחימה נפגעו בארבעת הימים האחרונים של המבצע.

הפגיעות באוכלוסייה האזרחית וברכושה במהלך “עמוד ענן” היו פחותות בהרבה מאלה שנגרמו ב”עופרת יצוקה”. הוא נמשך שמונה ימים ונוהל כולו מהאוויר, אולם נראה כי הפגיעה המצומצמת יותר באוכלוסייה האזרחית נבעה גם משינוי במדיניות הפתיחה באש שנקט הצבא ומירי מצומצם וממוקד יותר. ועדיין, תחקיר בצלם העלה חשדות כבדים כי לפחות בחלק מהמקרים פעל הצבא בניגוד להוראות המשפט ההומניטארי הבינלאומי. פעמים רבות לא ניתנה לאזרחים כל אזהרה שהיתה מאפשרת להם למלט את עצמם לפני ההתקפה. במקרים אחרים ניתנה אזהרה לא מספקת, שלא אפשרה לאזרחים להספיק לפנות את בתיהם. נוסף על כך, לפחות בחלק מהמקרים אימץ הצבא פרשנות רחבה מדי לשאלה מה נחשב למטרה צבאית לגיטימית, וכתוצאה מכך התקיף מטרות אזרחיות ופגע באזרחים.

באפריל 2013 הודיעה הפרקליטות הצבאית כי עם סיום “עמוד ענן” מינה הרמטכ”ל ועדה צבאית פנימית, בראשות האלוף נעם תיבון, שתחקור את האירועים במהלך המבצע. הבדיקה, לטענת הפרקליטות, נערכה בהיקף “רחב הרבה מעבר למתחייב מכח הדין בישראל, מכוח המשפט הבין-לאומי, או מכוח ‘מדיניות החקירות’ עצמה” של הפרקליטות הצבאית”.

הוועדה בדקה יותר מ-80 אירועים אשר “לגביהם עלו טענות בדבר הפרות חוק, או שנטען שנהרגו בהם אזרחים שלא היו מעורבים בלחימה, ואף אם לא עלתה כל טענה בדבר הפרת חוק”. על פי הפרקליטות הצבאית, בחינת הוועדה התמקדה רק באירועים ספציפיים, ולא נעשתה כל בחינה של ההוראות שניתנו לכוחות המשרתים בשטח או של המדיניות שהוכתבה לצבא על ידי הדרג המדיני.

ממצאי הוועדה הועברו לפצ”ר כדי שיקבע האם לפתוח בחקירה פלילית. נכון לאפריל 2013 בחן הפצ”ר כ-65 מהאירועים, “ולא מצא כי קיימת הצדקה לפתיחה בחקירה פלילית ביחס למי מהם”. לסיכום ציינה הפרקליטות:

מבדיקת האירועים הפרטניים שבוצעה עד כה, עולה תמונה כוללת לפיה כוחות צה”ל שהיו מעורבים בתקיפות במסגרת מבצע “עמוד ענן” פעלו ככלל במקצועיות רבה, תוך הפעלת שיקול דעת המיישם את דיני הלחימה (ובכלל זה עקרונות ההבחנה, המידתיות ואמצעי הזהירות לפני תקיפה). דגש משמעותי הושם על צמצום הפגיעה האגבית באזרחים שלא היו מעורבים בלחימה וברכוש אזרחי, אף מעבר לדרישות של דיני הלחימה של המשפט הבין-לאומי. במספר מצומצם של אירועים, אמנם התגלו ליקויים מקצועיים מסוימים אך אלה לא העלו חשד לביצוע עבירה פלילית, והלקחים המקצועיים מליקויים אלה נלמדים.

לסיכום: אמנם הפגיעה באוכלוסייה האזרחית במהלך “עמוד ענן” היתה מצומצמת באופן משמעותי בהשוואה ל”עופרת יצוקה”, אולם גם הפעם עלו חשדות כבדים שהצבא פעל, לפחות בחלק מהמקרים, בניגוד לחוק. הצבא הסתפק בהקמת ועדה צבאית פנימית שבחנה עשרות אירועים, ולגבי רובם המכריע פסק הפצ”ר שהכוחות פעלו כחוק. גם הפעם לא נבדקה חוקיות ההוראות שניתנו לחיילים.

ומה יהיה עכשיו?

“צוק איתן” התחיל ב-8.7.14 בהפצצות נרחבות של חיל האוויר ברצועת עזה והמשיך עם כניסה קרקעית של טנקים וחיילים. מאז ועד ל-10.8.14 (כולל) נהרגו ברצועת עזה, על פי נתונים ראשוניים שאסף בצלם במהלך הלחימה, לפחות 1,767 פלסטינים. מתוכם, 431 מתחת גיל 18 (שלגבי אחד מהם ידוע כי השתתף בלחימה), 200 נשים מתחת לגיל 60 ו-85 בני אדם מעל גיל 60. לפי משרד הבריאות הפלסטיני, עד ה-26.8.14 נהרגו ברצועת עזה 2,137 פלסטינים.

מעבר לכך, נהרסו אלפי בתים ומאות אלפי אנשים נעקרו מבתיהם, שאליהם כלל לא בטוח שיוכלו לחזור. היועמ”ש והפצ”ר משתתפים באופן קבוע בישיבות הקבינט שבהן מתקבלות החלטות הנוגעות למבצע, וחלק ניכר מהפגיעות נעשה לאחר שניתן להן אישור משפטי. האם במקרה כזה ניתן לצפות לחקירה עצמאית ויעילה מצד הרשויות הישראליות?

בהתבסס על התנהלות הרשויות לאחר ההתקפות הצבאיות הקודמות ברצועת עזה, ומאחר שלא נעשה עד היום כל שינוי משמעותי במערכת החקירות של הצבא, אין מנוס מלהשיב על שאלה זו בשלילה. גם הפעם, הצבא – והוא בלבד – צפוי לחקור את התנהלותו שלו במהלך אירועי הלחימה. וגם הפעם, יפעל מנגנון זה ללא ביקורת חיצונית, וכל שיוותר לציבור לבחון הם פרסומים של הפרקליטות הצבאית שבהם היא מעידה על עצמה – בהסתמך על חומרים חסויים – שהיא ביצעה חקירות רציניות אשר העלו שהצבא פעל כחוק.

גם הפעם, עתידות החקירות להתמקד באירועים פרטניים בלבד, תוך התעלמות מהוראות הדרג הצבאי הגבוה שניתנו לכוחות בשטח, ממדיניות שחוקיותה מוטלת בספק שקיבלה אישור משפטי מראש ומהחלטות של הדרג המדיני. לפי פרסומים בתקשורת, נראה כי הצבא בחר ללכת שוב בדרך שנבחרה לאחר “עמוד ענן” וכבר הוקמה ועדה צבאית פנימית בראשות האלוף נעם תיבון, שעמד גם בראש הוועדה לבחינת האירועים לאחר “עמוד ענן”, במטרה לבחון מקרים שבהם נהרגו אזרחים.

מעבר לאירועים פרטניים שבהם עולה חשד שחיילים פעלו בניגוד להוראות, ניתן להצביע כבר עתה על הנחיות המעוררות חשד לאי חוקיות – שהצבא פעל לפיהן במהלך “צוק איתן”. כמה דוגמאות:

ההנחיה לפגוע בבתיהם של פעילי הארגונים החמושים הפועלים נגד ישראל: בעיה זו, הטמונה בהגדרה רחבה מדי של מה יכול להיחשב ל”מטרה צבאית לגיטימית”, אפיינה את פעולות הצבא גם בעבר. ב”צוק איתן” הייתה זו הפעם הראשונה שבה הפציץ הצבא עשרות בתים של פעילים, שחלקם היו מאוכלסים בעת ההתקפה. בניגוד להתקפות דומות בעבר, לא נטען כי הבית משמש לפעילות צבאית כלשהי. אם ההתקפה התבססה רק על זהות בעלי הבית, הרי הבית לא היה מטרה צבאית לגיטימית וההתקפה עליו היתה בלתי חוקית.
היעדר התראה אפקטיבית לפני ביצוע התקפות: בחלק מהמקרים הזהיר הצבא את התושבים לפני ביצוע ההתקפות – בין אם באמצעות ירי טיל אזהרה על הבית שבו הוא מבקש לפגוע, בין אם באמצעות טלפונים ומסרונים ובין אם באמצעות חלוקת כרוזים באזורים נרחבים. ואולם, הצבא לא הבהיר לתושבים היכן קיים עבורם מקום בטוח וכיצד יוכלו להגיע לשם. כאשר הצבא מזהיר את התושבים אולם מסתפק באזהרה לא אפקטיבית, לא ניתן לטעון שהוא עמד בחובתו הקבועה בחוק. השאלה איפה בדיוק יש מקום בטוח בעזה בזמן “צוק איתן” היא שאלה קריטית לנוכח ניסיונם של אזרחים ששעו לאזהרות הצבא ונהרגו במקום המקלט או בדרכם אליו, ובהינתן הצפיפות הגבוהה ברצועה ועובדת היותה סגורה מכל עבר.
פגיעה בעקרון המידתיות: ככל הידוע לבצלם, ישנם לפחות 70 בתי מגורים שהופגזו או הופצצו, ושבתוכם נהרגו יותר משלושה בני משפחה אחת. מספרם הכולל של ההרוגים ב-70 הבתים הללו מגיע ל-542 בני אדם, רובם קטינים ונשים: 242 קטינים, 126 נשים עד גיל 60 ו-25 בני אדם מעל גיל 60. נתונים אלה מצביעים על חשד כבד כי גם אם לשיטת הצבא כוונה ההתקפה למטרה צבאית לגיטימית, הנחה שבמקרים רבים מוטלת בספק, הצבא התעלם מדרישת החוק להתחשב גם בפגיעה הצפוייה באזרחים ולא רק ביתרון הצבאי הצפוי של הפעולה. בשל ריבוי המקרים עולה חשד כבד כי לא מדובר בהחלטה נקודתית של חייל בשטח אלא בהגדרת מדיניות המתירה מראש פגיעה לא מידתית באוכלוסייה האזרחית.
מפרסומים בתקשורת ומניסיון העבר עולה כי כמעט כל ההחלטות במהלך “צוק איתן” התקבלו לאחר קבלת ייעוץ משפטי של הפצ”ר ושל היועמ”ש. ברור, אם כן, שגם הפעם חוקיותן של החלטות אלה ושל המדיניות לפיה פעל הצבא לא תוכל להיבחן על ידי מערכת אכיפת החוק הקיימת.

לפני סיכום, נתייחס לדו”ח ועדת טירקל שעסק במנגוני החקירה הקיימים בישראל לבחינת הפרות של המשפט ההומניטארי הבינלאומי ולוועדת צ’חנובר היושבת בימים אלה ודנה בדרכים ליישום המלצות הדו”ח. דו”ח טירקל אינו מציע תשובות למרבית השאלות שהועלו במסמך זה ולכן אנו סבורים כי אין להמתין להמלצות ועדת צ’חנובר. ועדת טירקל קבעה אמנם שורה של צעדים שעל הפרקליטות הצבאית לנקוט כדי לייעל את הטיפול בחקירות בחשד להפרות חוק – ואכן, יישום המלצות אלה יביא לטיפול יעיל ומהיר יותר בתלונות המוגשות. ואולם הוועדה לא מספקת תשובות מערכתיות לחקירה של מפקדים בכירים ושל הדרג המדיני. בנוגע לאחרון, מסתפקת הוועדה בהמלצה להקים במידת הצורך ועדת חקירה ממלכתית. אך בהינתן שהממשלה עצמה היא האמורה להחליט על ועדה כזו – ומאחר שניסיון העבר מצביע על כך שוועדות חקירה ממלכתיות הן נושא פוליטי ולא משפטי, ושהקמתן מתבססת בעיקר על לחץ ציבורי (שלא נראה שיופעל בכל הנוגע ללחימה בעזה) – אין אפשרות זו מהווה פתרון אמיתי. גם בנוגע לבעיית “הכובע הכפול” של הפצ”ר ממליצה הוועדה המלצות טכניות בעיקרן, שאינן פותרות את בעיית ניגוד העניינים שהוא נמצא בה כאשר הוא אחראי הן על התביעה הצבאית והן על ניסוח הוראות במהלך הלחימה. מעבר לכך, גם אם תחליט ועדת צ’חנובר ליישם את כל המלצות ועדת טירקל כלשונן, עדיין ייערכו כל החקירות בתוך הצבא– והצבא מתקשה לראות בהתנהגות של חיילים עניין פלילי (למעט במקרים של אלימות, ביזה וכדומה). ההמלצה בנוגע להקמת יחידה במשרד המשפטים מעורפלת מכדי שנוכל להסתמך עליה כמנגנון ביקורת עצמאי.

הדברים הכתובים במסמך זה נכונים למועד כתיבתו, וכמובן שנשמח להתבדות. אם תחליט הממשלה להקים מנגנון חקירה עצמאי, רציני וענייני לבחינת החשדות להפרת המשפט ההומניטארי הבינלאומי במהלך “צוק איתן” – או אם תחליט ועדת צ’חנובר לקבוע נוהל ולפיו יוקם באופן אוטומטי מנגנון כזה לאחר כל מתקפה צבאית נרחבת ברצועת עזה – נהיה הראשונים לברך על כך. דרישות סף בנוגע למנגנון כזה הן מקצועיותו, אמינותו הציבורית ועצמאותו – הן מהמערכת הצבאית והן מהדרגים הפוליטיים המעורבים. בנוסף, שילובם של משקיפים בינלאומיים בלתי-תלויים בחקירה יוכל לתרום רבות לאמינותה. ואולם, כל עוד לא הועלתה הצעה להקמת מנגנון כזה, וממילא גם לא יושמה, לא נותר לנו אלא להתבסס על ניסיון העבר ולקבוע במפורש שמערכת אכיפת החוק הקיימת אינה מסוגלת לחקור את הטענות בנוגע להפרות של המשפט ההומניטארי שישראל מבצעת ברצועת עזה.