גורמים בכירים בישראל נושאים באחריות פלילית לפגיעה צפויה באזרחים, בהם ילדים, ברצועת עזה

במהלך חמישה ימים של הפצצות ברצועה, אימה וחוסר ודאות (“סבב לחימה”), הרגה ישראל שלושים פלסטינים. שליש מהם – עשרה –לא השתתפו בלחימה. כולם נהרגו באותה הדקה ממש, ב-9.5.23 בסביבות 2:00 לפנות בוקר בליל ההפצצות הראשון, כשישראל התקיפה ביוזמתה המלאה שלושה בתים בהם גרו פעילי ג’יהאד איסלאמי ובני משפחותיהם:

• בתקיפת ביתו של טארק עז א-דין, בן 48, נהרגו הוא ושני ילדיו – עלי בן 8 ומיאר בת 10. כן נהרגו שכניו שגרו בדירה מעליו: ד”ר ג’מאל ח’סוואן, בן 52, אשתו מירוות, בת 44, ובנם יוסף בן 19.
• בתקיפת ביתו של ח’ליל א-בהתיני, בן 44, נהרגו הוא, אשתו לילא בת 43 ובתם האג’ר בת 4. כן נהרגו שתי אחיות שגרו בשכנות – דאניה עדס בת 19 ואימאן עדס בת ה-17.
• בתקיפת ביתו של ג’יהאד ר’נאם, בן 62, נהרגו הוא ואשתו ופאא בת 61.

שלוש הדירות נהרסו לחלוטין. כן נהרסו לחלוטין שתי דירות נוספות ושתיים נוספות נפגעו באופן חלקי.

זו לא הייתה טעות.

כתבים שנכחו בתדריכים סודיים שערכו נציגי הצבא עם התקשורת לאחר התקיפה דיווחו כי נמסר בהם שהגורמים שהורו על ההפצצה ידעו על הימצאותם של אנשים נוספים בבתים שהופצצו ושהם הניחו, בסבירות גבוהה, שגם הם ייהרגו. כך, למשל, פורסם כי “בצה”ל אמרו כי ידעו על נוכחותם של בלתי-מעורבים בקרבת שלושת מפקדי הג’יהאד, וכן על ההסתברות שהם ייפגעו, אך ההערכות האלה נלקחו בחשבון בהחלטה לבצע את הסיכולים הממוקדים”. בהתחשב בכך שהירי נעשה באמצע הלילה לעבר בתי מגורים, בהם גרים גם בני המשפחה של פעילי הג’יהאד האיסלאמי, זוהי ההנחה המתבקשת.

בעבר, כשאזרחים נהרגו בהפצצות שביצעה ישראל ברצועת עזה, גורמים רשמיים עוד ניסו לטעון שפגיעה זו הייתה בלתי צפויה: תוצאה מצערת של תקלה כלשהי, מודיעין שגוי או חלקי או לא עדכני, וטענות דומות. הפעם הוסרו המסכות וטענות אלה אפילו לא הועלו. במקום זאת, ניסתה ישראל לטעון כי גם בהינתן תוצאות ידועות מראש אלו – הפעולה הייתה חוקית.

ניסיונות השווא של ישראל להצדיק את ההרג

הצדקה ישראלית ראשונה: זה רק “נזק אגבי” חוקי

אחת הטענות שהושמעה הייתה שההתקפה הייתה חוקית על פי המשפט ההומניטארי הבינלאומי שכן היא “מידתית”. עשרת ההרוגים הם, על פי טענה זו, רק “נזק אגבי”. כך, למשל, טען דובר צה”ל כי “עשינו פה פעולה מאוד ממוקדת עם מסר מאוד ברור, ברמת איכות של נזק אגבי מאוד ממוקד”. עמוס ידלין, ראש אמ”ן לשעבר, הסביר כי “צה”ל והשב”כ הוכיחו בעצם הסיכול יכולת מרשימה לתקיפה מדויקת, בכמה מוקדים בו-זמנית, במינימום נזק אגבי (הפגיעה בבלתי מעורבים מצערת אבל מידתית) ועל בסיס מודיעין מדויק ביותר”.

אלא שלקביעה זו אין כל בסיס. על פי עקרון המידתיות, התקפה תהיה בלתי חוקית אם צפוי שהיא תגרום ל”נזק אגבי” לאזרחים ולרכושם שיהיה מופרז ביחס ליתרון הצבאי “הישיר והקונקרטי” הצפוי לצד המתקיף כתוצאה ממנה. יישומו של עיקרון זה הוא חמקמק ומעורפל, שכן לא קיימת הגדרה של מה ייחשב לפגיעה “מופרזת” ומה ייחשב ל”יתרון צבאי” וכיצד בכלל ניתן לאזן בין שני קריטריונים כל כך שונים. בהתחשב בכך, כשבאים לבחון את יישומו של עקרון המידתיות בנוגע למקרה ספציפי ניתוח משפטי קר כמעט שאינו אפשרי ומובן שהפרשנות תושפע גם מתפיסת העולם של המפרש.

עם זאת, כמו בנוגע לכל כלל משפטי אחר לא כל פרשנות תיחשב ללגיטימית ובהחלט ישנם מקרים בהם ההכרעה האם ההתקפה הייתה “מידתית” תהיה חד משמעית. פרשנות המנותקת לחלוטין ממטרותיו ומרוחו של המשפט ההומניטארי הבינלאומי – כמו פרשנות לפיה ההתקפה שביצע הצבא באמצע הלילה על בתי משפחות היא מידתית – היא מופרכת. אם נקבל פרשנות זו, קשה לראות איזה ערך וטעם היא מותירה בכלל למשפט ההומניטארי הבינלאומי, שכן היא מאיינת את ההגנה על אזרחים.

נוסף על כך, השאלה האם הפעולה הייתה מידתית מתעוררת רק במקרים שבהם ההתקפה עצמה הייתה חוקית – כלומר כזו שכוונה לעבר מטרות צבאיות לגיטימיות. אם ההתקפה לא הייתה כזו היא תהיה בלתי חוקית בלי קשר לשאלת הפגיעה באזרחים וברכושם. “מטרה צבאית לגיטימית” מוגדרת ככזו התורמת “תרומה אפקטיבית לפעולה צבאית” וככזו שהפגיעה בה תקנה לצד התוקף “יתרון צבאי מובהק”.

ההתקפה באותו לילה כוונה לדירותיהם של שלושה פעילי ג’יהאד איסלאמי. בתיהם, כמו גם שני בתים נוספים של שכנים, נהרסו לחלוטין. האם בתי פעילים יכולים להיחשב למטרות צבאיות לגיטימיות על פי ההגדרה לעיל? התשובה כמובן שלילית וישראל גם לא ניסתה לטעון זאת: אף גורם רשמי לא טען שבדירות נעשתה פעילות כלשהי שהעניקה “תרומה אפקטיבית לפעולה צבאית” או שהפגיעה בהן תקנה לישראל “יתרון צבאי מובהק”. הפגיעה בבתים נעשתה כבדרך אגב ולא כמטרה בפני עצמה. בהתחשב בכך, ההתקפה כולה אינה חוקית, עוד טרם להרג הנרחב שהיא גרמה.

הצדקה ישראלית שנייה: זו בכלל אשמתם של פעילי הג’יהאד האיסלאמי שמסתתרים מאחורי אזרחים

הצדקה נוספת שהשמיעו גורמים רשמיים הייתה שפעילי הג’יהאד, הבוחרים להסתתר מאחורי אזרחים, הם האחראים לתוצאות. כך, למשל, אמר הרמטכ”ל הרצי הלוי כי “אילו היה ניתן לבצע את ההתנקשות בבכירי הג’יהאד מבלי לפגוע בחפים מפשע צה”ל היה פועל כך, אולם ‘צריך לזכור שהטרור פועל מתוך אוכלוסייה אזרחית, כחלק משיטה, וכך מסכן את תושבי רצועת עזה'”. טענה זו תמוהה בהתחשב בכך שפעילי הג’יהאד ישנו בבתיהם עם בני משפחותיהם ולא עסקו בפעילות צבאית “מתוך אוכלוסייה אזרחית”. אך מעבר לכך, היא מובילה לתוצאות שאינן חוקיות.

ארגונים חמושים ברצועת עזה אכן מפרים את הוראות המשפט ההומניטארי הבינלאומי ולא מבחינים בין מטרות אזרחיות למטרות צבאיות. ערבוב זה חותר תחת הכלל הבסיסי ביותר במשפט ההומניטארי, שנועד לצמצם את הפגיעה באזרחים ככל שניתן ולהרחיקם מאזורי לחימה.

לשיטתה של ישראל, התנהלות זו מעניקה לה חופש פעולה בלתי מוגבל: היא משחררת אותה מהחובה לציית לחוק והיא מצדיקה את הפגיעות הנרחבות באוכלוסייה האזרחית שהיא גורמת. פרשנות זו מצדיקה מראש כל פעולה שישראל תבקש לבצע ברצועה, יהיו תוצאותיה מחרידות ככל שיהיו. היא משחררת את ישראל מחובתה לצמצם עד כמה שניתן את הפגיעה באזרחים וברכושם והיא מרוקנת מתוכן את הכלל הקובע שהעובדה שצד אחד הפר את ההוראות אינה משחררת את הצד השני מחובתו לקיימן.

ישראל היא זו שבחרה לירות את הטילים שהרגו והרסו ולכן היא זו הנושאת באחריות המלאה והבלעדית לפגיעה באזרחים הפלסטינים וברכושם. כל פרשנות אחרת המטילה את האחריות לפעולה זו ולתוצאותיה על הפלסטינים חייבת להידחות על הסף.

עד הסבב הבא

במהלך סבבי הלחימה שהתקיימו ברצועת עזה בשנים האחרונות התקיפה ישראל מהאוויר, מהיבשה ומהים אזורי מגורים צפופים. אלפי פלסטינים נהרגו, אלפים נוספים נפצעו, עשרות אלפי בתים נהרסו ומאות אלפי אנשים נותרו ללא קורת גג. משפחות שלמות איבדו את כל עולמן ברגע אחד, מבלי שיכלו להגן על ילדיהם ועל עצמם בתוך ביתם. למרות אי החוקיות של מדיניות זו, היא זוכה לגיבוי מלא של כל הדרגים הבכירים בישראל: הדרג המדיני, הדרג המשפטי והדרג הצבאי.

הפצצת הבתים ברצועה בליל ה-9.5.23 אינה יוצאת דופן או חריגה אלא היא חלק ממדיניות זו. כמו במקרים רבים אחרים, גם היא לא נעשתה כפעולה של הגנה עצמית, מול סכנה ברורה ומיידית שלא ניתן היה למנוע בדרך אחרת. בדיוק ההיפך: מקבלי ההחלטות הישראלים הם שקבעו את העיתוי, את המטרות ואת האמצעים. הם בחרו במודע לירות טילים על בתי מגורים באמצע הלילה, כשמשפחות ישנות במיטותיהן, בידיעה שבסבירות גבוהה צפוי שרבים – בהם ילדים קטנים – ייהרגו.

חוות הדעת המשפטיות שישראל סיפקה לעצמה, שהכשירו את הפעולה, מבוססות על פרשנות שגוייה של המשפט ההומניטארי הבינלאומי ועל תפיסה מוסרית מעוותת – שיש לדחות את שתיהן. כמו כל פשע, גם כאן יש הנושאים באחריות פלילית ישירה לביצועו – בהם ראש הממשלה, שר הביטחון, הרמטכ”ל, מפקד חיל האוויר והפרקליט הצבאי הראשי.

עזבו “דגל שחור”, עזבו “אי חוקיות הדוקרת את העין ומקוממת את הלב”. מקבלי ההחלטות בישראל אפילו לא טורחים עוד להסתיר שלתפיסתם הריגת אנשים שלא עשו דבר, גם ילדים קטנים, היא לגיטימית. לא בהעדר ברירה, לא אל מול סכנת חיים מיידית ובלתי נמנעת, אלא כדרך המלך, כסופו של תהליך קבלת החלטות מחושב, מתוך בחירה ומתוך רצון.

btselem