המשמעויות המוסריות והמשפטיות של מדיניות תקיפות בתי המגורים ברצועת עזה בקיץ 2014

ב-8.7.14 החל סבב לחימה נוסף ברצועת עזה, שכונה “מבצע צוק איתן”. הלחימה הסתיימה לאחר כחמישים ימים, בהסכם הפסקת אש בין ישראל לחמאס. במהלך הלחימה, שכללה גם כניסה של כוחות רגליים לשטח הרצועה, הפציץ הצבא מהאוויר, מהים ומהיבשה אלפי מטרות. יותר מ-2,200 פלסטינים נהרגו, בהם מאות ילדים. כ-18,000 אלף בתים נהרסו או ניזוקו קשות ויותר מ-100,000 פלסטינים נותרו חסרי בית. במהלך הלחימה ירו פלסטינים יותר מ-4,000 רקטות ופצצות מרגמה מרצועת עזה, בעיקר לעבר יישובים אזרחיים בישראל. כתוצאה מכך נהרגו בישראל חמישה אזרחים, בהם ילד בן 4. במהלך הלחימה נהרגו גם 67 חיילים.

ביומה הראשון של הלחימה התקיף הצבא את בית משפחת כווארע בח’אן יונס. הבית קרס ותשעה בני אדם, בהם חמישה ילדים בגילאים שבע עד 14, נהרגו. תקיפה זו היתה רק הראשונה מבין עשרות הפצצות, מהאוויר ומהיבשה, שהפכו לאחד המאפיינים המחרידים והייחודיים של הלחימה ברצועה בקיץ: הפצצות שבהן נהרגו מאות בני אדם – יותר מרבע מהפלסטינים שנהרגו במהלך הלחימה – וסיפורן החוזר ונשנה של משפחות פלסטיניות על הרוגיהן הרבים, ועוד משפחה, ועוד משפחה, שבשנייה אחת ביתה, ועולמה, חרבו עליה.

התקפות אלה לא היו יוזמה פרטית של חיילים, טייסים או מפקדים בשטח אלא ביטוי למדיניות שנקבעה על ידי הדרג המדיני והדרג הצבאי הבכיר. דרגים אלה גיבו את מדיניות תקיפת הבתים, חזרו שוב ושוב על הטענה שהן עולות בקנה אחד עם הוראות המשפט ההומניטארי הבינלאומי והתנערו מכל אחריות לפגיעה באזרחים.

לצורך הדו”ח הנוכחי, בחן בצלם 70 אירועים שבכל אחד מהם נהרגו שלושה ויותר אנשים בעת שהיו בתוך ביתם. באירועים אלה נהרגו בסך הכול 606 פלסטינים, רובם הגדול כלל לא השתתפו בלחימה: יותר מ-70% מהם היו בני פחות מ-18, מעל גיל 60 או נשים.

בחינה של מקרים אלה מעלה כי לפחות בחלקם הצבא פעל בניגוד להוראות המשפט ההומניטארי הבינלאומי ובמקרים אחרים עולה חשד כבד לכך. מהמחקר שערך בצלם עולה כי שלוש סיבות עיקריות הביאו למותם של אזרחים כה רבים:

א. הגדרה רחבה של “מטרה צבאית” שמותר לפגוע בה:

במהלך הלחימה התקיף הצבא עשרות בתי מגורים של פעילי חמאס והג’יהאד האיסלאמי, שנתפסו כמטרות צבאיות לגיטימיות. גורמים רשמיים – בהם הפרקליט הצבאי הראשי ודובר צה”ל – ניסו לטעון כי מדובר ב”תשתיות מבצעיות”, “תשתיות פיקוד ושליטה של הארגון” או “תשתיות טרור”.

אכן, בתי מגורים של פעילים בחמאס או בארגונים אחרים יכולים להוות מטרות צבאיות לגיטימיות, אולם, המבחן שנקבע במשפט ההומניטארי הבינלאומי להיותו של מבנה “מטרה צבאית” הוא כפול: עליו לתרום תרומה אפקטיבית לפעולה צבאית והפגיעה בו חייבת להעניק יתרון צבאי מובהק לצד המתקיף.

בניגוד לכך, אף גורם רשמי לא טען כי קיים קשר בין בית מגורים שהותקף לבין פעילות צבאית כלשהי שנעשתה בו ובמקום זאת הם הסתפקו בפירוט מעורבותם של בעלי הבתים בפעילות נגד ישראל בהווה ובעבר או בתיאור פעילות שיכולה להסתכם בשיחת טלפון או בפגישה, שאותן ניתן לקיים מכל מקום.

הנימוקים שסיפקו דובר צה”ל והפרקליטות הצבאית להריסת בתי הפעילים אינם משכנעים ונראה כי הם נועדו רק לכסות על המניע האמיתי להריסתם: זהות בעליהם. במובן זה, הרי שמדובר בפועל בעשרות הריסות בתים עונשיות – האסורות כשלעצמן – על יושביהם. בהיעדר מידע ספציפי לגבי התרומה האפקטיבית של הבית לפעולה צבאית, והיתרון הצבאי המובהק הצפוי כתוצאה מהריסתו, אין בעובדה שהבית היה בבעלות פעיל בזרוע הצבאית של חמאס או הגי’האד האיסלאמי כדי להפוך אותו למטרה צבאית לגיטימית שמותר לפגוע בה.

ב. פרשנות גמישה של המושג “נזק אגבי” חוקי

הכוחות הלוחמים מחויבים לפעול גם לפי “עקרון המידתיות”, הקובע כי כאשר הפגיעה הצפויה באזרחים כתוצאה מההתקפה תהיה מופרזת ביחס ליתרון הצבאי שאותו מצפים להשיג, יש להימנע מהתקפה. עקרון זה רלבנטי, כמובן, רק אם היעד להתקפה הוא מטרה צבאית לגיטימית, שהרי לולא כן, ההתקפה עצמה אינה חוקית מלכתחילה, ללא קשר ל”נזק הנלווה” הצפוי.

מידתיותה של ההתקפה נבחנת על פי התחזית לגבי פגיעתה הצפויה באזרחים והיתרון הצבאי שיופק ממנה, ולא לפי הנזק שנגרם בפועל. מכאן שהתשובה לשאלה האם הצבא פעל לפי עקרון המידתיות תלויה במידע שעמד לרשותו באופן בלעדי בעת ביצוע ההתקפה.

אולם, בכל אחת מההתקפות שבהן קרסו בתים על יושביהם נהרגו אזרחים רבים שלא השתתפו בלחימה. לאחר התקפות חוזרות ונשנות כאלה היה על מקבלי ההחלטות לצפות את פגיעתן הקשה של התקפות כאלה. למרות זאת, ההתקפות נמשכו לאורך כל הלחימה ומדיניות הפתיחה באש נגד בתים לא השתנתה. גורמים רשמיים – בצבא ומחוצה לו – נמנעו מלהתייחס למקרים ספציפיים ובמקום זאת נצמדו לטענה הכללית כי הצבא פועל לפי עקרון המידתיות. אולם, בהיעדר הוכחה שהיתרון הצבאי שציפה הצבא להשיג באמצעות תקיפות אלה היה מובהק לחלוטין ומשמעותי, אין מנוס מהמסקנה שעקרון זה הופר.

ג. היעדר אזהרות או מתן אזהרות לא אפקטיביות

כדי לצמצם את הפגיעה באזרחים, נדרשים הכוחות הלוחמים לתת להם אזהרה אפקטיבית לפני ההתקפה, “אלא אם הנסיבות אינן מתירות זאת”, על מנת שיוכלו להגן על עצמם. חובה זו מעוגנת במשפט ההומניטארי הבינלאומי ואין מדובר בחסד שהצבא עושה עם התושבים.

במהלך הלחימה השתמש הצבא בשתי שיטות אזהרה עיקריות: האחת, אזהרה לדיירי הבית שהצבא מבקש לתקוף – באמצעות שיחות טלפון או ירי של טיל יחסית קטן לגג הבית. אזהרות אלה לא היו תמיד אפקטיביות – לעתים לא ניתן לתושבים די זמן כדי לעזוב את ביתם ולפעמים לא היה ברור איזה בית הוא היעד להתקפה. במקרים אחרים הדיירים שהוזהרו אכן עזבו את ביתם, אולם בתקיפה נפגעו גם בתים סמוכים שדייריהם – שלא הוזהרו – נפגעו. בחלק מהמקרים שבדק בצלם מסרו דיירי הבית כי לא ניתנה להם כל אזהרה לפני התקפת הבית ולכן לא עזבו אותו. לבצלם אין יכולת לקבוע האם הצבא נתן לתושבים אלה התראה וזו לא הובנה, או שכלל לא ניתנה כזו.

השנייה, דרישה מתושבים לפנות אזורים נרחבים, באמצעות פיזור כרוזים. עשרות אלפי תושבים אכן פינו את בתיהם בעקבות אזהרות אלה. אולם, בחלק מהמקרים שתחקר בצלם נהרגו דווקא משפחות שנמלטו מבתיהן בעקבות הוראות של הצבא לשכונות שנחשבו לבטוחות יותר.

* * *

גורמים רשמיים התנערו מהאחריות לפגיעה העצומה באזרחים והטילו את מלוא האחריות לכך על חמאס; ראש הממשלה בנימין נתניהו אמר כי “זרועות הביטחון עושים כל מאמץ להימנע מפגיעה באזרחים ואם יש פגיעה בחפים מפשע, זה משום שחמאס מסתתר בזדון מאחורי אזרחים פלסטינים”.

יש לדחות טענה זו. נכון, ארגון חמאס וארגונים חמושים אחרים הפועלים ברצועה אינם פועלים בהתאם להוראות המשפט ההומניטארי הבינלאומי ואף לא מתיימרים לעשות כן. כפי שבצלם הבהיר לפני הלחימה, במהלכה ולאחריה, חמאס הפר הוראות אלה ובעיקר את חובתו להבחין בין מטרות אזרחיות למטרות צבאיות: לא רק שחמאס ירה לעבר אזרחים ישראלים ומטרות אזרחיות ישראליות, הוא עשה זאת כשפעיליו פועלים מתוך אוכלוסייה אזרחית, יורים ממקומות סמוכים לבתי אזרחים, מטמינים נשק בבתי אזרחים וחופרים מנהרות מתחתיהם.

בהינתן מציאות זו, הסוגיה העומדת לדיון היא אילו מסקנות רשאים קובעי המדיניות להסיק ממנה. מדבריו של ראש הממשלה עולה כי האחריות לנקיטת אמצעי זהירות מתחלקת בין הצבא לבין חמאס. אולם, פרשנות זו נועדה להדוף מראש כל טענה נגד ישראל ומשמעותה היא שעל ישראל לא מוטלת כל הגבלה שהיא; כל תגובה שלה לפעילות של חמאס, יהיו תוצאותיה מחרידות ככל שיהיו, היא לגיטימית. פרשנות זו אינה סבירה, אינה חוקית והיא מרוקנת מתוכן את הכלל הקובע שהעובדה שצד אחד הפר את ההוראות אינה משחררת את הצד השני מחובתו ביחס לאוכלוסייה האזרחית ולאובייקטים אזרחיים.

הלחימה בחמאס אכן מציבה אתגרים קשים ביותר: כיצד ניתן בנסיבות אלה להבחין בין מטרות צבאיות לגיטימיות לבין אובייקטים אזרחיים? איך אפשר להימנע מפגיעה באזרחים שאינם משתתפים בלחימה, כאשר פעילי חמאס יורים על יישובים ישראלים מתוך ריכוזי אוכלוסייה? בצלם אינו מתיימר להציע לממשלת ישראל ולצבא תוכניות אופרטיביות לניהול הלחימה בעזה: אין זה תפקידו של ארגון לזכויות האדם. הממשלה היא הנושאת באחריות למציאת דרכי התמודדות עם אתגרים אלו, תוך שמירה על צלם אנוש ועל הוראות הדין.

מה שברור הוא שהמדיניות שתוארה בדו”ח זה אינה תשובה לגיטימית לאתגר זה. גם אם סברו קברניטי המדינה והצבא כי יישום מדיניות זו יביא להפסקת הירי לעבר יישובים ישראליים, אסור היה ליישם אותה בשל תוצאותיה הצפויות והמחרידות, ובשל הדגל השחור המתנוסס מעליה.

Check Also

עיתונאי ישראלי מסית נגד מתפללים פלסטינים במסגד אל-אקצא

חוות דעת שכתב העיתונאי נועם אמיר בעיתוני “מקור ראשון” בכותרת “שקר חופש הדת: אמור לכל …