הדיל השלמון: בכלל לא התקרבה לחיילים

עיתון הארץ: מאת עמירה הס
בנימה עניינית, כמעט טכנית, פירט הרופא את הפציעות מירי צבא ההגנה לישראל, שהובילו למותה של הדיל השלמון, בת 18 וחצי:
קליע שנכנס בקרסול השמאלי ופצע יציאה שלו מאחורי הקרסול; פציעה בברך ימין, הרסיסים עדיין בפנים, שבר בעצם; כדור בירך ימין מלפנים ופצע יציאה גדול מהצד, העצם מרוסקת; קליע למותן שהתפוצץ בצד שמאל, אין סימן יציאה; קליע בזרוע יד שמאל; קליע באמת יד ימין; קליע באזור הבטן מימין; שני קליעים בחזה, ממש ליד הלב; קליע מתחת לצלעות משמאל, פצע יציאה בגב.
והרופא ספר: עשרה כדורים חיים פגעו בה, שבעה מהם בפלג גופה העליון. הרופא גם מסיק, לפי זוויות הפגיעה השונות, שלפחות שני חיילים ירו בה. מהצילומים ומדיווחים של עדי ראייה הוא יודע שאחרי היריות הראשונות שפגעו בה, קרסה השלמון ונשכבה על הארץ, במחסום שמפריד בין שכונת א־זאווייה השוקקת החיים לבין שכונות הרפאים שבעיר העתיקה של חברון. כלומר, החיילים ירו בה גם בעודה שוכבת על הקרקע, פצועה. בין ארבעה לשני מטרים הפרידו בין היורים לצעירה, בשלבים שונים.
באותה גישה עניינית, כמעט טכנית, הראה הרופא צילומי תקריב של הפציעות, שצילם בנייד שלו, דיווח על הדם הרב שמילא את ריאתה השמאלית של הצעירה, על החבלות באבריה הפנימיים, והראה את סימני הניתוחים שבוצעו בבית החולים שערי צדק, בניסיונות שווא להצילה. בסביבות ארבע אחר הצהריים נקבע מותה, אמר.
רק לפעמים נסדקה הנימה המרוחקת, ברעד בקולו של הרופא, או בדיבור מהיר, נרגש. אחרי הכל, ד”ר סלאח אל־השלמון הוא אביה של הצעירה שאת פציעותיה הקטלניות תיאר השבוע בבית החולים אל־אהאלי בחברון. בן 55, מרדים, לשעבר מנהל בית החולים, הוא קיבל את גופת בתו בכניסה למחסום המנהרות שליד בית לחם.

למחרת בדקו הוא ועמיתיו בבית החולים את הגופה וצילמו אותה בסי־טי. הוא יודע שבשערי צדק עשו הכל כדי להצילה, אבל משוכנע שזה היה מאוחר מדי. הוא אומר שהיא הושארה לדמם במחסום 45–30 דקות, וכשכבר פונתה על ידי צוות רפואי — לא בוצעה הפעולה הראשונה ש”גם סטודנטים יודעים” — סיוע נשימתי כדי להבטיח הגעת חמצן למוח. “הטילו אותה על אלונקה כמו שק, רק בשביל השואו למצלמות הטלוויזיה”, אמר.

מצלמת וידאו של אתר “פאלמדיה” הפלסטיני, מצדו השני של המחסום, הראתה איך גררו החיילים את הפצועה על הקרקע, אל מחוץ לטווח הצילום. המצלמה מראה ישראלים חובשי כיפות, חלקם מחייכים, שוטר וחיילים מסתובבים בניחותא באזור המחסום. היא גם הראתה שצוות רפואי פלסטיני עם אלונקה לא הורשה לעבור מהצד הפלסטיני לזה שבשליטה ישראלית.
ואילו בדובר צה”ל אמרו כי “לנקודת האירוע לא הגיע צוות טיפול רפואי פלסטיני אלא כוחות רפואה צבאיים וכוחות הצלה אשר ביצעו את הטיפול והפינוי. מרגע פציעתה טופלה בצורה מקצועית על ידי כוחות רפואה צבאיים תוך מספר דקות, שבהמשך פינו אותה לבית החולים”.
בתקשורת נפוצו מיד תמונות של אשה עוטה ניקאב — גלימה שחורה המכסה את גופה ופניה — ושני חיילים מכוונים רוביהם אליה. אלה צילומים של מרסל, אזרח ברזילאי, שמתחילת יולי שהה בחברון כמתנדב עם ארגון בינלאומי. מצלמתו קלטה אותה לראשונה ב–7:43 בבוקר, בעוברה את המחסום לצד שבשליטה ישראלית, הוא סיפר ל”הארץ” בשיחת טלפון מברזיל. עדותו משתלבת עם עדות שנתן ל”בצלם” פוואז אבו עיישה מתל רומיידה.
“היו במחסום שני חיילים, כתמיד”, סיפר מרסל. “החייל ניסה לדבר אתה (כנראה אחרי שהמגנומטר צפצף, ע”ה). הוא דיבר עברית, אחר כך ניסה לדבר אתה באנגלית. ואמר לה, ‘עצרי, עצרי, תחזרי’. ואז הוא כיוון את הרובה אליה, כדי שתראה את התיק. כשהיא ניסתה לפתוח את התיק, הוא התחיל לירות. באותו זמן היה שם פלסטיני שהתכוון לעבור לצד הפלסטיני.

“הצעירה היתה לגמרי שקטה, היא לא אמרה כלום, לא צעקה, כאילו היתה קפואה, לא הבינה מה קורה. והפלסטיני הזה (אבו עיישה, ע”ה) התקרב אליה, וניסה לשכנע את החיילים להפסיק. הוא דיבר אליה (כדי לתרגם, ע”ה). כשהוא עמד מאחוריה, החיילים ירו בה שוב והפלסטיני זז קצת, בגלל הירי. עוד חיילים הופיעו. ואז הבחורה התחילה לצעוד מאוד לאט, המרחק בינה לבין החיילים היה שלושה מטרים, היא לא התקרבה יותר. המרחק היה תמיד שלושה מטרים. הגבר התרחק, והיא התחילה לצעוד מאוד לאט, הסתובבה לצד השני של המעקה (בגובה 1.2 מטרים) וניסתה להתרחק ולעבור בחזרה לצד הפלסטיני. החיילים קראו לה. היא הסתובבה לעברם והם החלו לירות עליה שוב ושוב, הרבה פעמים. לא יודע כמה פגעו בה, אבל ירו בה הרבה פעמים. היא נפלה בצד אחד של המעקה, והחיילים מעברו האחר, ובאותו זמן המרחק ביניהם היה שניים־שלושה מטרים. היא לא ניסתה לתקוף את החיילים, היא היתה קפואה. היא רק ספגה את הכדורים, לא צעקה, לא כלום”.
מרסל, שהיה במרחק שבעה מטרים מהמחסום, אומר שלא ראה סכין. אבו עיישה העיד ל”בצלם” שראה סכין. אבל השלמון היתה כל הזמן במרחק כזה, שלא סיכנה את חיי החיילים. ב–8:01 הבחין מרסל שהצעירה השכובה על הארץ התעוררה מעלפונה והזיזה קצת את ראשה (שהרעלה נשמטה ממנו). “מיד החיילים כיוונו רוביהם אליה, אבל היא שוב איבדה הכרה”, כתב בדיווח ארוך ומפורט שהתפרסם בינתיים ברשתות החברתיות.
שקטה, צנועה — כך תיארו אותה הוריה השבוע. פעילה למען הרחבת השימוש בערבית הספרותית. “כולנו מדברים בשפה מדוברת, היא ענתה בספרותית”, סיפר אחיה הבכור, ערפאת. היא סיימה את לימודיה בתיכון במגמת מדעים, אבל החליטה ללמוד ערבית באוניברסיטה, וכשלב ראשון — בפקולטת השריעה. בשלושת השבועות האחרונים לפני מותה החלה לכסות את פניה ברעלה. במשפחה התפלאו. האב ניסה לשכנעה לדחות זאת עד שיחתן אותה, אבל היא התעקשה.
היא היתה בקשר עם ילדים מהעיר העתיקה, ועודדה ילדים להתפלל במסגד. הלכה ברגל כדי לחסוך דמי נסיעה, ולתת אותם לנזקקים. זו לא היתה הפעם הראשונה שחצתה את המחסום, אבל משפחתה לא יודעת בדיוק לאן היו מועדות פניה אותו בוקר.
עיתונאית פלסטינית וכמה תחקירנים של ארגוני זכויות אדם אמרו להורים השבוע: “אתם יודעים מה אומרים אנשים, שהיו בעיות במשפחה”. זה מלמד על תופעה שבעבר הושתקה, אבל עכשיו מדברים עליה בציבור הפלסטיני ביתר פתיחות: לפחות חלק מהצעירות (יש אומרים חלק הארי) שנתפסות במחסומים כשהן שולפות סכין, או אף מנסות לדקור חייל, בורחות מבעיות משפחתיות ואישיות. המעצר עדיף בעיניהן. ההורים של הדיל הודפים את השמועות. כן, הם גרושים ואביה נשוי בשנית, אבל מזמן. אמה של הדיל, ראוויידה, וילדיה חיה בדירה סמוכה לבית האב. הקשרים מצוינים, סיפרו, היא אוהבת את החיים, חושבת על אמהוּת. בערב לפני מותה באה, כרגיל, לדירת אביה. הוא הכין אוכל לילדים, ניסה לשדל אותה לאכול פול וחומוס. הרי היא רזה כל כך, 45 קילו.

בהודעות הראשונות לתקשורת דווח כי פלסטינית ניסתה לדקור חייל בסכין. בתגובת דובר צה”ל ל”הארץ”, היא מכונה “מחבלת”, אבל עניין הסכין הושמט: “ביום שלישי, ה–22 בספטמבר 2015, הגיעה מחבלת לחסם שוטר שבחברון וניסתה לבצע פיגוע”, נמסר מדו”צ, שלא ענה לשאלה מדוע לא יפרסם את סרטוני המצלמות שבמחסום, כדי לאשש את טענתו. “במהלך האירוע נפגעה המחבלת מאש צה”ל”, נכתב. “הירי בוצע מפני שהחיילים חשו בסכנת חיים. זאת לאחר שהכוח קרא לה לעצור ובוצע ירי אזהרה. מכיוון שלא נענתה לקריאות הלוחמים, בוצע ירי לנטרול האיום. הטענות בדבר אופן ביצוע הירי נבדקות ולאחר סיום התחקור יועברו התחקירים לפרקליטות הצבאית לשם בחינה וקבלת החלטה בנושא”.

ואמה של הדיל, אומרת: “אני רוצה לשאול את החייל, פנים אל פנים: מה היא עשתה לך כדי שתרסס אותה כך בכדורים?”.