פינוי-בינוי-ניצול: השיטה הישראלית להשתלטות על המרחב הכפרי הפלסטיני

דו”ח זה מביא את סיפור שבירתו לרסיסים של כלל המרחב הכפרי הפלסטיני בגדה המערבית, על ידי התמקדות בדוגמא קונקרטית אחת: התהליך שעברו שלושה כפרים פלסטיניים במחוז שכם – עזמוט, דיר אל-חטב וסאלם – מאז שהקימה ישראל את ההתנחלות אלון מורה בסמוך אליהם. כפרים אלה הם רק דוגמה לתהליכים רחבים המתרחשים בגדה המערבית, והם מייצגים את סיפורם של מאות יישובים פלסטינים נוספים בגדה המערבית, שעל אדמותיהם הוקמו התנחלויות ישראליות.
שלושת הכפרים במחוז שכם, בדומה ליישובים פלסטיניים רבים אחרים, התפתחו בזיקה למאפיינים הגאוגרפיים של האזור. בהסתמך על האדמות החקלאיות, על שטחי המרעה ועל מקורות המים הטבעיים שלהם, נרקמו בהם כלכלה מקומית ומורשת תרבותית, הקושרות בין התושבים ובין סביבתם. החקלאות באזור הכפרים הייתה רובה ככולה מסורתית וכללה בעיקר גידול זיתים, עצי פרי נשירים, קטניות ודגנים בתנאי בעל. רעיית הצאן נשענה בעיקר על שטחי מרעה טבעי המתפרסים על פני המרחבים ההרריים של אל-ג’בל אל-כביר (בעברית: ההר הגדול) ובוואדיות הסובבים אותו. כך, במשך מאות שנים, התבססו קהילות הכפרים על עיבוד חקלאי ועל מרעה כמקור מחייתן העיקרי.

במהלך השנים השתמשה ישראל בשורה של אמצעים – רשמיים ולא רשמיים – כדי לנתק את תושבי הכפרים מאדמותיהם ולהעבירן לידי מתנחלים. הצעד הראשון בתהליך זה היה הקמת ההתנחלות אלון מורה ב-1980 על 1,278 דונמים מאדמות הכפרים, שהשלטון הירדני רשם בטאבו כרכוש ממשלתי עוד לפני 1967. כשנתיים בלבד לאחר מכן, הכריז המפקד הצבאי על חלק מהאדמות הנותרות ממערב להתנחלות כ”שמורת טבע”, ובכך כונן בפועל מרחב – הגדול בהרבה משטחה המוניציפלי של ההתנחלות – שבו כל פעילות פיתוח, בנייה, עיבוד חקלאי חדש ומרעה שמבקשים הפלסטינים לעשות, מחייבים אישור מראש מישראל. בשנת 1987 הוכרזו כ-1,700 דונמים משטח שמורת הטבע כ”אדמות מדינה”, ומ-1998 שוכן בתחומם מאחז ישראלי.

השלב הבא בתהליך נישול הפלסטינים מאדמותיהם נעשה בסוף ספטמבר 1995, לאחר החתימה על הסכם אוסלו ב׳. שטחם של הכפרים עזמוט, דיר אל-חטב וסאלם חולק לאזורי B ו-C: רוב השטח הבנוי באותה עת הוגדר כשטח B, בזמן שרוב עתודות הפיתוח של הכפרים, האדמות החקלאיות ושטחי המרעה שלהם הוגדרו כשטח C, שנותר בשליטה מלאה של ישראל. כמעט כל שימוש שתושבי הכפרים רוצים לעשות באדמותיהם אלה – בעיקר לצורכי פיתוח ובנייה – כפוף לאישור של ישראל, שכמעט בלתי אפשרי לקבלו. כך הונחה התשתית המנהלתית להפרדת חלק הארי של האדמות החקלאיות ושטחי המרעה של הכפרים הפלסטינים משטחם הבנוי.

במהלך 1996 סללה ישראל את הכביש המחבר בין ההתנחלויות אלון מורה לאיתמר ומאפשר לישראלים להימנע מלעבור בתוך השטח הבנוי של כפר סאלם, כפי שנדרש עד אז. בהמשך לתשתית המנהלתית שהונחה שנה קודם לכן, יצרה ישראל באופן זה את התשתית הפיסית להפרדה בין השטח הבנוי של שלושת הכפרים לבין אדמות התושבים. כארבע שנים לאחר סלילת הכביש פרצה האינתיפאדה השנייה, ומאז נאסר על תושבי הכפרים לנסוע על גבי הכביש או לחצותו. על אף שאין לאיסור זה כל בסיס חוקי, גם כיום הכביש העוקף לאלון מורה הוא האמצעי הגורף והמשמעותי ביותר שמגביל את גישתם של הפלסטינים לאדמות החקלאיות, לשטחי המרעה ולמשאבי המים הטבעיים של עזמוט, דיר אל-חטב וסאלם.

כל אחת מההגבלות שהטילה המדינה על תושבי הכפרים הפלסטינים אפשרה בפועל למתנחלים לפלוש ולהרחיב את שטחיהם. בחסות הניתוק שיצרה ישראל בין התושבים הפלסטינים ובין אדמות החקלאות והמרעה שלהם, בונים המתנחלים באזור בתים, מקימים מאחזים, פורצים דרכים, זורעים שדות, נוטעים כרמים, רועים עדרי צאן ומשתלטים על מקורות מים טבעיים. כל אלה מלווים בשגרת אלימות פיזית נגד תושבי הכפרים הפלסטינים.

בכל מעשיה ניסתה המדינה ליצור מראית עין של חוקיות – בין אם באמצעות הטענה שמעשיה חוקיים (על פי המשפט הבינלאומי או על פי החוקים החלים בגדה) ובין אם באמצעות הטענה שזוהי יוזמתם הפרטית של המתנחלים. ואולם, מעשים אלה מהווים הפרה של הוראות המשפט הבינלאומי ומתבססים על פרשנות מעוות ומניפולטיבית של החוקים שישראל מחילה בעצמה בגדה המערבית.

ניתוק תושבי הכפרים הפלסטיניים מאדמות החקלאות והמרעה וממקורות המים הטבעיים שלהם גרם לפגיעה קשה בזכויותיהם, הוביל לקריסה כלכלית וכפה עליהם מציאות של עוני, תלות בגורמים חיצוניים וחוסר ביטחון כלכלי, תזונתי וחברתי.

זהו סיפורם של שלושה כפרים, זהו סיפורו של מרחב כפרי אחד, אולם סיפור זה הוא אך אחד מני רבים. המתואר בדו”ח זה ממחיש מדיניות ארוכת שנים ורחבת היקף שמיישמת ישראל ברחבי הגדה המערבית מזה כמעט חמישים שנה. תחת כסות של “כיבוש צבאי זמני”, עושה ישראל בשטח הכבוש כבתוך שלה: גוזלת קרקעות, מנצלת לצרכיה את משאבי הטבע באזור ומקימה בו יישובי קבע. התושבים הפלסטינים הולכים ומנושלים מאדמותיהם וממקורות חייהם – ואת מקומם במרחב הולכים ותופסים כוחות ישראליים, באמצעות פעילות ישירה של המדינה, או באמצעות שלוחיה.

במהלך השנים גזלה ישראל מהפלסטינים מאות אלפי דונמים של קרקע – ובהם שטחי מרעה ושטחים חקלאיים – שאותם הקצתה בנדיבות להתנחלויות. חלקם הוכרזו “שטחים צבאיים סגורים” ונאסר על פלסטינים להיכנס אליהם בלי היתר; אחרים נגזלו באמצעות קביעת עובדות בשטח ותוך שימוש באלימות. כיום גרים ברחבי הגדה המערבית (כולל מזרח ירושלים) כ-580 אלף אזרחים ישראלים, ביותר ממאתיים התנחלויות, הנהנים כמעט מכל הזכויות המוקנות לאזרחים החיים בתוך גבולות הקו הירוק.

השפעת ההתנחלויות שהוקמו ברחבי הגדה על חייהם של תושביה הפלסטינים חורגת בהרבה מהיקף הקרקע שנגזלה לצורך הקמתן: אדמות נוספות הופקעו מהם לטובת סלילת מאות קילומטרים של כבישים עוקפים; מחסומים ואמצעים אחרים, המגבילים את תנועתם של התושבים הפלסטינים בלבד, הוצבו בהתאם למיקומן של ההתנחלויות; הגישה לאדמות חקלאיות רבות – בתוך שטחן של ההתנחלויות ומחוצה להן – נחסמה בפועל בפני בעליהן הפלסטינים; והתוואי המפותל של גדר ההפרדה – הפוגע קשות בזכויותיהם של הפלסטינים הגרים בסמוך לה – נקבע עמוק בתוך שטח הגדה בעיקר כדי להותיר מצדה המערבי כמה שיותר התנחלויות, יחד עם שטחים נרחבים שישראל מייעדת להרחבתן העתידית.

בה בעת מתעלמת ישראל לחלוטין מנוכחותם של מיליוני פלסטינים, החיים תחת משטר צבאי נוקשה, ומצורכיהם. משטר זה מונע מהם להשתתף בקביעת גורלם ועתידם, מנשל אותם מזכויותיהם ומנכסיהם ומונע מהם כל אפשרות לנהל שגרת חיים סבירה.

מדיניותה של ישראל מעידה בבירור כי היא אינה רואה בכיבוש – המתקרב לשנתו החמישים – עניין זמני. במהלך השנים הפכו ההתנחלויות לחלק משטחה הריבוני של ישראל דה-פקטו. בד בבד עם הימנעות מסיפוח פורמלי (להוציא בירושלים המזרחית), פעלה ישראל כדי למחוק באופן כמעט מוחלט את הקו הירוק עבור אזרחיה הישראלים, במקביל לריכוזה של האוכלוסייה הפלסטינית ב-165 “איים” טריטוריאליים מנותקים ומנוונים (שטחי A ו-B). תנועה זו של שני הציבורים – כניסה של ישראלים-מתנחלים והשתלטות על שטחי קרקע הולכים וגדלים מזה, תוך דחיקה של התושבים הפלסטינים מזה – היא מהמהלכים המרכזיים והעקביים של מדיניות ישראל בכל רחבי הגדה המערבית מאז יוני 1967, ולתכלית זו פועלות כל מערכות החקיקה, המשפט, התכנון, התקצוב, והביטחון.