החומות השקופות של הכיבוש: בורקה, נפת רמאללה – מקרה מבחן

דו”ח זה עוסק בכפר בורקה שבמחוז רמאללה. בורקה אינו כפר יוצא דופן. הוא לא היה מעולם בחזית המאבק נגד הכיבוש ולא סבל מצעדי ענישה חריגים והוא נבחר דווקא משום חוסר הייחוד שבו, כדי לשמש משל לחייהם של תושבי כפרים פלסטינים תחת הכיבוש: זהו כפר קטן וציורי, מוקף שדות, הסובל מהגבלות תנועה קשות המבודדות אותו מסביבתו, מגזל נרחב של אדמותיו ומחנק תכנוני. כל אלה הפכו אותו לכפר מוזנח, צפוף ונחשל, שכמחצית מתושביו חיים על סף קו העוני או מתחת לו.

אמנם, תושבי בורקה חיים באזור B, אך למרות האשליה שיצרה העברת הסמכויות לרשות הפלסטינית, שליטתה המלאה של ישראל בכל שטח C מאפשרת לה להשפיע על היבטים רבים של החיים בשטחיA ו-B ואף לגרום להקפאה של שגרת החיים של התושבים הגרים בהם:

סגירת הדרכים: בתחילת האינתיפאדה השנייה סגר הצבא את הדרך הראשית מבורקה לרמאללה והיא נותרה חסומה עד היום. הנסיעה מהכפר לרמאללה ובכיוון ההפוך אורכת כיום, במקום דקות ספורות, כ-45 דקות בדרכים עוקפות ופתלתלות שאינן מתאימות להיקפי תחבורה גדולים. חסימת הדרכים הפכה את בורקה לכפר מנותק ונידח, למרות קרבתו הגיאוגרפית לרמאללה. הנגישות של תושביו לכל השירותים הניתנים בעיר המחוז – תעסוקה, שירותי רפואה, מרכזי קניות, מוסדות להשכלה גבוהה ומוסדות תרבות – הפכה למוגבלת.

השתלטות על קרקעות – באופן רשמי ושאינו רשמי: באופן מסורתי התבססה כלכלת הכפר על חקלאות. מראשית שנות השמונים החלה ישראל להקים התנחלויות על אדמות שהיו בבעלותם הפרטית של תושבי הכפר ובקרבתן: פסגות, כוכב יעקב, גבעת אסף ומגרון. כתוצאה מכך הוגבלה גישתם של התושבים לאדמות ששימשו אותם לחקלאות: כ-947 דונם של אדמות בבעלות תושבי הכפר נמצאים בתוך ההתנחלויות עצמן או מעבר לכבישי הגישה שלהן, ולבעליהן אין כל גישה אליהן. כ-60% מהאדמות שנלקחו היו קרקעות מעובדות, בחלקן או במלואן. בנוסף, בשל מעשי אלימות חוזרים ונשנים מצד מתנחלים באזור ובשל עצם נוכחותם של מתנחלים בשטחים החקלאיים ובשטחי המרעה של הכפר, נמנעים התושבים מלהגיע לכ-1,280 דונם נוספים שבבעלותם, למרות שלא הוטלה עליהם הגבלה רשמית כזו. בסך הכל, נמנעת גישתם של תושבי הכפר לכ-2,200 דונם, כשליש מאדמות הכפר.

מצוקת דיור: השטח הבנוי של בורקה ומעט שטחים חקלאיים סביבו הוגדרו בהסכמי אוסלו כשטח B. אולם, רוב עתודות הפיתוח של הכפר נותרו בשטח שהוגדר כשטח C, וכך גם אדמותיו החקלאיות הנרחבות. מכיוון שכל בנייה או פיתוח בשטח C מחייבים אישור של גורמים ישראליים, שאותו כמעט בלתי אפשרי לקבל, תושבי הכפר סובלים ממחסור במבני מגורים ובמוסדות ציבור, גם כאשר יש בבעלותם קרקע פרטית.

הגבלות אלה משפיעות על כל היבטי החיים בכפר. המצב הכלכלי בבורקה קשה ורמת ההכנסה של תושבי הכפר נמוכה: לפחות מחצית מהמשפחות בכפר שבהן חמש נפשות או יותר – כ-75% מהמשפחות בכפר – משתכרות את הסכום שנחשב בגדה לקו העוני העמוק (כ-1,800 ש”ח לחודש) או פחות מכך. מרבית הגברים בכפר עובדים, אולם הם מועסקים במשרות חלקיות או בעבודות מזדמנות וללא כל בטחון תעסוקתי. שיעור התעסוקה של בני יותר מ-52 בכפר עומד על כ-50% בלבד – ורק כרבע מהם עובדים ברציפות ובהיקף שהיו רוצים. תושבי הכפר מנסים להשלים את הכנסתם מחקלאות, רעיית צאן, הכנת גבינות או עבודה מהבית כמו תפירה ורקמה, אולם ההכנסה מעיסוקים אלה מעטה. ההגבלות על התנועה לכפר וממנו פוגעות גם בשירותי החינוך והבריאות הניתנים לתושביו, בשל הקושי של אנשי מקצוע שאינם גרים בכפר להגיע אליו והקושי להגיע לשירותים כאלה מחוץ לכפר.

בורקה היא משל לכיבוש, המראה כיצד ההתנחלויות והאינטרסים שלהן ממלאים תפקיד מרכזי בהתוויית מדיניותה של ישראל, גם במחיר פגיעה אנושה בתושבים הפלסטינים, וכיצד מארג משפטי-אדמיניסטרטיבי חונק כפר ומונע התנהלות סבירה של שגרת חיים ופיתוח: הרשויות הישראליות מעדיפות תמיד את האינטרסים של המתנחלים ושל ההתנחלויות על פני צרכיה וטובתה של האוכלוסייה הפלסטינית. על אף שהקמת ההתנחלויות כלל אינה חוקית, המדינה מקצה משאבים רבים לפיתוחן ולהגנה על תושביהן – בזמן שהיא עושה כל שביכולתה כדי למנוע פיתוח פלסטיני.

המציאות בבורקה, כמו בשאר הגדה, תוכל להשתנות באופן מהותי רק עם תום הכיבוש. ואולם הרשויות הישראליות יכולות לבצע כבר כעת שורה של צעדים שתביא לשיפור משמעותי בחייהם של תושבי הגדה. במקרה של בורקה, צעדים אלה חייבים לכלול:

– הסרה של כל המחסומים והחסימות שהוצבו על הדרכים המקשרות בין רמאללה לכפרים שממזרח לה;

– הסדרת גישתם של תושבי בורקה לאדמותיהם הסמוכות להתנחלויות, ודאגה לכך שיוכלו לעבדן ולרעות בהן את צאנם בבטחה, ללא חשש מפגיעות של מתנחלים;

– מתן היתרים לתושבי הכפר לבנות על האדמות שבבעלותם, שהוגדרו בהסכמי אוסלו כשטח C, לרבות בנייה למגורים והקמת מבני ציבור הנדרשים לצורך פיתוח הכפר.